הייתה פעם מחלה קטלנית שסיכנה ילדים. התרופה הראשונה שמדענים פיתחו הצילה ילדים רבים, אבל לא את כולם. היתרון של התרופה הראשונה היה שהיא זולה ופשוטה לשימוש – כך שגם ההורה של הילד יכול לתת לו אותה. החיסרון של התרופה הראשונה הזו היה שהיא לא התאימה לתינוקות מתחת לגיל שנתיים.

בהמשך מדענים פיתחו תרופה נוספת. התרופה השניה התאימה גם לתינוקות מתחת לגיל שנתיים. אבל היו לה שני חסרונות: היא הייתה יקרה ומסובכת לשימוש, ולכן הורים רבים השתמשו בה לא נכון ובגלל זה היא לא הייתה אפקטיבית.

בהתחלה השתמשו בתרופה הראשונה עבור ילדים מעל גיל שנתיים ובתרופה השניה עבור תינוקות מתחת לגיל שנתיים. זה עבד לא רע. שתי התרופות הצילו חיי ילדים, אבל כמו שאנחנו כבר יודעים – אין מצב של אפס סיכון – ולא כל הילדים ניצלו.

כל זה השתנה אחרי שילד בן שנתיים נפטר למרות השימוש בתרופה הראשונה. ההורים שלו אמרו – "זה קרה אחרי שעברנו מהתרופה השניה (היקרה) לתרופה הראשונה (הזולה). למה עשינו את זה? איך יכול להיות שתרופה זולה תהיה אפקטיבית כמו תרופה יקרה ומסובכת? היינו צריכים להמשיך להשתמש בתרופה היקרה גם אחרי גיל שנתיים!". הטענה הזו התגלגלה והתפשטה, עד שבסופו של דבר הרגולטור השתכנע וקבע חובה להשתמש בתרופה השנייה גם על ילדים מעל גיל שנתיים.

איך אנחנו בוחרים אמצעי בטיחות?

זה סיפור שסטיבן לוויט (אחד היוצרים של פריקונומיקס) הציג במאמר שהוא פרסם וגם בהרצאת TED פופולארית. [חשוב לציין שהמחקר הוא מלפני כעשור ומאז המוצרים השתנו והשתפרו]

זה סיפור אמיתי שקרה בארה"ב. אבל הסיפור הזה הוא לא על תרופות. הוא על כיסאות בטיחות לילדים ברכבים. התרופה הראשונה היא חגורת הבטיחות הרגילה. התרופה השניה היא כסאות הבטיחות המיוחדים לילדים. והיום אסור לחגור ילדים מעל גיל שנתיים בחגורות בטיחות רגילות, אלא רק בכיסאות.

לטענתו של לוויט, הנתונים מראים שכיסאות הבטיחות מסובכים לתפעול ולכן הרבה הורים לא מצליחים להשתמש בהם באופן שתורם לבטיחות הילדים (צריך להתקין אותם בתוך הרכב, צריך לחגור את הילד לכיסא וכו'). לכן מעל גיל שנתיים הם פחות מועילים בשיפור הבטיחות (עם בוסטר, כשהילד עוד נמוך).

היתרון של כסאות הבטיחות הוא עבור תינוקות מתחת לגיל שנתיים. אז למה אנחנו מחייבים להשתמש בהם גם עבור ילדים מעל לגיל שנתיים?

יוצא שמשתמשים בהם למרות שהם פחות בטיחותיים. לוויט טוען שאנחנו תופסים את כיסאות הבטיחות כמוגנים יותר מחגורות בטיחות רגילות בגלל שהם פתרון ייעודי, מורכב לשימוש ויקר. אם ככה, אנחנו משתמשים בהם מהסיבות הלא נכונות. באופן לא מפתיע, הטענה של לוויט עוררה הרבה ביקורות. בואו נצלול טיפה למה שהוא טוען כי יש לו כמה תובנות מרתקות.

התובנות מאחורי הסיפור

1. אנחנו סובלים מהטיה

אנחנו עושים על עצמנו מניפולציות. אנחנו מניחים שאם משהו יקר – אז הוא בהכרח טוב. ואם משהו מורכב או מסובך – הוא בהכרח מתוחכם ומתקדם יותר. פתרונות דרמטיים מרגישים לנו יותר חזקים ויותר טובים. הרבה פעמים זה פשוט לא נכון. ולפעמים זה ממש הפוך –

2. לפשטות יש יתרון

יש סיבה טובה להעדיף פתרונות פשוטים – הם קלים יותר לתפעול וסיכויי ההצלחה שלהם גדולים יותר. זה נכון גם כשאיש מקצוע צריך להשתמש באמצעי הבטיחות, אבל זה קריטי כשמדובר על מוצר שמשמש את הציבור הרחב, כמו חגורות בטיחות. ההעדפה שלנו לפתרונות מסובכים מזיקה לעצמנו, אנחנו בוחרים אמצעי בטיחות שנתקשה להשתמש בהם. אנחנו בוחרים אמצעי בטיחות שאולי לא יעבדו בזמן אמת.

3. אינטואציה שגויה

הטיעון מאחורי שינוי הרגולציה התבסס על מקרה אחד והיה כזה:

(א) התאונה הקטלנית קרתה לילד כשהוא השתמש בחגורת בטיחות רגילה.

(ב) לא קרתה לילד תאונה קטלנית כשהוא היה בכיסא בטיחות.

(ג) לכן יש בעיה עם חגורות הבטיחות.

אבל אם חושבים על זה רגע, זה לא טיעון הגיוני. ראשית, מקרה יחיד לא יכול ללמד אותנו על הכלל. שנית, הגורם המרכזי לגבי סוג אמצעי הבטיחות שהיה בשימוש היה הגיל של הילד במועד התאונה. את זה אנחנו לא יכולים לבחור (אם יכולנו, היינו נמנעים מזה). שלישית, העובדה שילד אחד לא היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית לפני גיל שנתיים ורק אחרי, לא ממש מלמדת אותנו על אמצעי הבטיחות העדיפים (וזאת גם לא באמת השוואה).

4. נתונים על תאונות

לוויט ניתח נתונים על תאונות קטלניות בהן היו מעורבים ילדים בין גיל שנתיים לשש. ההשוואה היא של מקרי התמותה ולא של פציעות, כי ה-NHTSA אוסף נתונים באופן גורף רק על תאונות עם הרוגים. ניתוח של כ-45,000 תאונות (עם בקרה על כל המשתנים) הראה שכיסא בטיחות וחגורת בטיחות מצילים חיים כמעט באותה רמת אפקטיביות.

5. מועיל בסוג מסויים של תאונות

למען האמת, כיסאות הבטיחות יותר מועילים בסוג מסויים של תאונות – תאונות חזיתיות. הסיבה לכך היא לא הנדסה, אלא רגולציה. כדי שכיסא בטיחות יהיה מותר לשימוש, הוא צריך לעמוד בתקנים שהרגולטור קבע. התקן מחייב עמידה במבחן של תאונה חזיתית ולכן כיסאות הבטיחות מצטיינים בהגנה בסוג כזה של תאונה, אבל הם מספיק פחות בטיחות בתאונות אחרות (התנגשות מהצד, מאחור וכו'). כנראה שיצרני הכיסאות עושים בדיוק מה שהרגולטור דורש מהם.

6. ניסיון לבצע מבחני ריסוק

לפי נתונים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בארה"ב (NHTSA), כיסאות בטיחות מקטינים את הפגיעות הקטלניות של ילדים ב-54%. אבל הנתונים האלו משווים בין ילדים שלא היו חגורים בכלל לילדים שהיו בכסאות בטיחות. ההשוואה הזו לא בודקת חגורת בטיחות רגילה מול כיסאות בטיחות.

אז לוויט החליט לבצע השוואה כזו בעצמו, ולעשות ניסוי אמיתי במעבדה של מבחני ריסוק לרכבים. אבל אף מעבדה לא הסכימה לעבוד עם לוויט, כי הם חששו שאם הם יוכיחו את הטענה זו – אף יצרן כיסאות בטיחות לא יעבוד איתם יותר.
בסוף הוא הצליח למצוא מעבדה שהסכימה לעבוד איתו – בתנאי שהוא ישמור על הזהות שלה בסודיות. המבחנים הראו שהיו לחגורות ולכיסא הבטיחות ביצועים דומים ושניהם עומדים בסטנדרטים.

זה בטח מפתיע אתכם, אז הנה שתי נקודות שעלו מהניסוי: במקרה של תאונה כיסא הבטיחות עף בעצמו באוויר – בין המושב של המכונית לבין הילד. בנוסף, מאחר שכיסא הבטיחות מרים את הרגליים של הילד, בזמן תאונה הראש של הילדים נחבט בברכיים שלהם. זה סיכון שכיסא הבטיחות יצר.

7. רצון להגן על ילדים

בשורה התחתונה אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו. ילדים פגיעים יותר ולכן אנחנו רוצים לספק להם הגנה מיוחדת. איפה שהוא בראש שלנו, אנחנו מתרגמים את זה לפתרון ייעודי – כיסא בטיחות מיוחד ולא חגורת בטיחות "רגילה".

בוסטר הוא לא פתרון שמעניק לנו תחושת ביטחון, כי הוא לא מורכב, מאסיבי ויקר כמו כיסא ייעודי.
אבל בכלל לא בטוח שהפתרון המיוחד, היקר והמסובך, יספק יותר בטיחות מפתרונות פשוטים ו"רגילים".

שני סיפורים

כמובן שהטענה של לוויט לא מאוד פופולארית. תעשיית כיסאות הבטיחות התנגדה אליה נחרצות (יש להם תמרץ כלכלי חזק). הורים לילדים והרגולטורים דחו אותה (אפשר להבין אותם – הוא טוען שבמשך שנים הם קיבלו החלטות שגויות שלא שיפרו את ההגנה על ילדים).

מאחורי הסיפור הזה יש בעצם שני סיפורים.

הראשון והמרכזי הוא איך הפחד שלנו גורם לנו לקבל החלטות. אנחנו מרגישים שפתרונות גדולים ובומבסטיים יהיו אפקטיביים. זה אפקט פלציבו. אם כיסא הבטיחות הוא מוצר מיוחד ויקר – הוא חייב להיות יותר בטיחותי (אחרת למה הוא כל כך יקר?). כלכלנים יאמרו לכם שהמחיר של מוצר לא נקבע לפי רמת הבטיחות שהוא מספק אלא בעיקר לפי היצע וביקוש. אבל אנחנו פועלים מהבטן ולא מהראש. כדי לפתור את זה אנחנו צריכים להתבסס על נתונים, לתקשר מידע על סיכונים בצורה ברורה, ולבצע ניהול סיכונים מושכל.

הסיפור השני הוא על רגולציה. מתי ולמה הרגולטור מחליט להתערב. ולא פחות חשוב, כשהרגולטור מחליט לבדוק משהו – עלול להיווצר עיוות. כמו במקרה שמבחני הריסוק לפי התקן הרגולטורי כוללים רק תאונות חזיתיות. ובהתאם כיסאות הבטיחות יעילים בעיקר עבור סוג כזה של תאונות אבל פחות מגינים על הילדים בתאונות אחרות (כי על זה הרגולטור בוחן אותם).

יכול להיות שהנתונים של לוויט לא שלמים או לא מדוייקים. אבל גם אם זה המצב – אפשר להתייחס לטענה שלו כמשל על איך אנחנו מקבלים החלטות ברמה הפרטית וברמת הרגולטור.