משלוש יוצא אחד: השוק החופשי, הרגולטור או שלטון הפלטפורמה?

ה"שירות" המרכזי שפלטפורמות כאלו מספקות, הוא אסדרה של היחסים בין הצדדים השונים: קביעת חסמי כניסה, העברת מידע, אופי התחרות, חיפוש וצימוד, קביעת תנאים חוזיים, חלוקת סיכונים ואפילו יישוב סכסוכים ומחירים. בעצם, כל הפונקציות האלו פותרות כשלי שוק, מצמצמות בעיות אמון ומפחיתות עלויות התקשרות.

קחו למשל את אמזון ו-ebay. הן מאפשרות לנו חיפוש יעיל של מוצרים מבין מיליוני אפשרויות ברחבי העולם. אבל התרומה האמיתית של אמזון ו-ebay היא שבזכותן אנחנו מוכנים לתת אמון במוכר ולמסור את פרטי האשראי שלנו כדי לשלם מראש לאדם זר שנמצא בקצה השני של העולם. תחשבו על זה שניה: למה שתסכימו לשלם מראש על מוצר שלא ראיתם במציאות, לאדם שלא פגשתם ולא תפגשו במציאות ואין לכם שום סיכוי למצוא אותו אם משהו ישתבש? התשובה היא מנגנונים ליצירת האמינות שהפלטפורמה מספקת.

דוגמה נוספת – Airbnb. היא פותרת את בעיית האמון ואת עלויות ההתקשרות המורכבות בעסקה של השכרת דירה לטווח קצר לזרים מוחלטים. היא גם יצרה מנגנון ליישוב סכסוכים והפכה את השוכרים והמשכירים לשחקנים חוזרים (ולכן יצרה להם תמריץ להתנהג בצורה תקינה).

היתרונות והחסרונות של פלטפורמה שמתנהגת כמו רגולטור

מצד אחד, פלטפורמה יכולה להיות רגולטור מעולה. בניגוד לרגולטורים הממשלתיים, הפלטפורמות מוטות מידע, עשירות במשאבים, בעלות יכולת לעצב מדיניות מותאמת אישית על בסיס ניסוי וטעייה, יש להן אינטרס לאתר ולתקן כשלי מדיניות ויש להן יכולת לפעול במהירות. נשמע חלום: זה כל מה שאנחנו רוצים מרגולטור טוב. זה קורה כי האינטרס הכלכלי של הפלטפורמה צפוי לדחוף אותה ליצר תחתיה שווקים יעלים, ולעודד אמון וצמיחה.

מצד שני, יש לא מעט בעיות עם פלטפורמה שהופכת לרגולטור. הפלטפורמות לא מתחשבות במה שלא משפיע על המוניטין שלהן (למשל מה שלא שקוף לצרכנים). ולכן הן פחות מושפעות משיקולים של החצנות או הוגנות. בנוסף, מדובר בחברות פרטיות שאינן מחוייבות בשקיפות והליך הוגן. ולמרות שיש להן אינטרס לקדם תחרות בין המשתמשים בפלטפורמה, האינטרס הזה ייחלש אם גם הן משתמשות בפלטפורמה.

קחו לדוגמה את אמזון – היא מאסדרת את השוק שיש תחתיה, אבל גם מוכרת מוצרים על גבי הפלטפורמה שלה עצמה. Uber בעלת אינטרס להבטיח שהנסיעות יהיו אמינות ובטוחות, אבל ספק אם היא מושפעת משיקולים חלוקתיים כמו זמינות התחבורה באזורים שונים של העיר, או מהשפעה על פקקים וזיהום אוויר. באופן דומה, Airbnb מעוניינת להבטיח שהמידע שמפורסם על הדירות אמין ומדוייק, אבל היא לא מושפעת ישירות מבעיות כמו רעש לשכנים או עליית מחירי הדיור. והחנות הוירטואלית של Apple בעלת אינטרס למנוע כניסה של תוכנות זדוניות, אבל היא לא מחויבת בהליך הוגן או שקיפות בהחלטות להוציא אפליקציות מה-Apple Store, והחלטות כאלו יכולות להתקבל באופן שרירותי ובלי הנמקה.

האם לאפשר לפלטפורמה להפוך לסמי-רגולטור?

אם פלטפורמה פרטית מתחילה למלא תפקידים של רגולטור, צריך לוודא שהיא משתמשת בכוח כדי לעשות טוב. המאמר מציע שני עקרונות שצריך לבדוק כששואלים האם ניתן להפקיד את מלאכת הרגולציה בידי הפלטפורמה. עיקרון אחד הוא ניראות: הוא כולל שקיפות חלקית לפחות של האלגוריתמים והתחשבות בהטיות מובנות של המשתמשים. העיקרון השני הוא תחרות – האם מתאפשרת תחרות בין פלטפורמות, ובתוך הפלטפורמה עצמה (בין שחקנים שונים שמשתמשים בה). שני העקרונות האלו צפויים לייצר התאמה בין האינטרסים של הפלטפורמה לאינטרס הציבורי ולשוק יעיל.

ארבע מחשבות לסיכום

1. בשורה התחתונה אי אפשר להתעלם מכך שפלטפורמות הפכו בעצמן לרגולטור. מישהו צריך לקבוע כללי התנהגות ולנהל את הרשתות החברתיות, את שירותי השיתוף ואת פלטפורמות המסחר. והכללים האלו מאוד דומים לרגולציה קלאסית (ואפילו לרגולציה מאד אגרסיבית). ולכן נראה שתם עידן "היד הנעלמה". רוב השווקים בעתיד יהיו כפופים דה-פקטו לרגולציה: או לרגולציה ממשלתית או לרגולציה פרטית שהפלטפורמות קובעות.

2. לכן השאלה החשובה היא: מה עדיף – רגולציה ממשלתית או רגולציה של הפלטפורמה? הניסיון מהשנים האחרונות מראה שפלטפורמות יכולות להיות נוקשות ואגרסיביות לא פחות מרגולטור ממשלתי. במקרים רבים השוק נוטה "להתכנס" לפלטפורמה אחת או שתיים שמרכזות הרבה מאד כוח. לא הייתי ממהר לומר שהמדינה היא "השוטר הרע" והפלטפורמה הפרטית היא תמיד "השוטר הטוב".

3. בצד החיובי: הפלטפורמה יכולה לקבוע רגולציה חכמה. זו רגולציה מדוייקת, מותאמת יותר, מבוססת נתונים ועם תיקונים מהירים לפי הצורך. הפלטפורמות גם לא משותקות כשהממשלה נתקעת (למשל, בתקופת בחירות). האם יכול להיות שפלטפורמות כמו אמזון הן הרגולטור האולטימטיבי? (אין מושלם, אבל אולי הן יצליחו איפה שממשלות מתקשות)

4. לבסוף: יש פה ייצור רגולטורי חדש, עם הרבה כוח ומעט מגבלות ובקרה. רגולטור ממשלתי כפוף לכללי המשפט המנהלי: הוא צריך לנמק החלטות, הוא חייב לנהוג בשוויון וכו'. חברה פרטית (גם עם עוצמה רגולטורית) לא כפופה לכללים האלו. אנחנו יודעים איך פייסבוק משתמשת בכוח שלה, וזה לא תמיד לטובה.

כללי המשחק משתנים ועולם הרגולציה במאה ה-21 יראה אחרת ממה שהתרגלנו לראות. כל הדיון על רגולציה צריך מעכשיו להתקיים גם ביחס לממשלות וגם ביחס לפלטפורמות.

__
המאמר המלא: The Invisible Hand, the Regulatory Touch, or the Platform’s Iron Grip?

2 תגובות בנושא ״משלוש יוצא אחד: השוק החופשי, הרגולטור או שלטון הפלטפורמה?"

  1. לטעמי הבחנה מאד שגויה.
    אין באמת ״רגולציה״ של פלטפורמות ורגולציה ממשלתית.
    יש פלטפורמות שפועלות ע״פ האינטרסים שלהן, ועליהן צריך להפעיל רגולציה אמיתית כדי שלא יפגעו בציבור.
    עצם ההגדרה ״רגולציה״ של פלטפורמות היא כניעה לשיח-חדש שמייצרות הפלטפורמות.

    אהבתי

    1. הכוונה היא לכך שפלטפורמה היא שחקן פרטי אבל כזה שקובע כללי משחק עבור אחרים וגם יוצר מסגרת שמאפשרת פעילות. אלו שני המאפיינים של רגולציה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s