איך לחזות את העתיד? (ולהגיע להחלטה הנכונה)

עבור קובעי מדיניות יש שני אתגרים: לנתח את הבעיה ולבחור בפתרון הנכון. כמובן שהשאלות האלו קשורות.
ההגדרה של הבעיה קובעת את גבולות המשחק ואת הכללים. אם הבעיה שאנחנו רוצים לפתור היא שטפונות – אז הסיכון הוא בעיקר לקומות נמוכות של מבנים; לעומת זאת, אם הבעיה היא שריפות אז החומר ממנו מבנים עשויים הוא פרמטר חשוב.
לפי הפרמטרים האלו אנחנו אנחנו נגלגל בראש תרחישים – מה יקרה לבניין דירות ישן, מה יקרה למגדלי עזריאלי, מה יקרה לשוק מחנה יהודה. וככה אנחנו נשווה בין פתרונות אפשריים (חובה להתקין פתחי ניקוז, לבנות מדרגות חירום וכו').

הבנה של הבעיה, פירוק של הפרמטרים הרלוונטיים, בדיקה של פתרונות שונים בתרחישים שונים.

זה מה שאנחנו אמורים לעשות.
האם אנחנו עושים את זה בפועל?

למה אהבתם את הסימולציות של הוושינגטון פוסט על הקורונה?

(תרגעו, זה לא פוסט על קורונה)
שלשום (שבת 14.3.2020) הוושינגטון פוסט פרסם עמוד עם סימוצליות מדהימות על הקורונה.

הם הריצו ארבע סימולציות מחשב, כדי לבדוק ארבעה כיוונים של מדיניות:
1. התפשטות בקהילה של 200 איש שמתנהגים רנדומלית.
2. התפשטות בקהילה של 200 איש כשמטילים סגר על האזור עם החולה הראשון, אבל הסגר לא הרמטי.
3. התפשטות בקהילה של 200 איש, כש-75% מהציבור נוקטים ב"ריחוק חברתי" שמונע הידבקות.
4. התפשטות בקהילה של 200 איש, כש–87% מהציבור נוקטים ב"ריחוק חברתי" שמונע הידבקות.

הסימולציות יפייפיות ומהפנטות.
בואו נבין למה.

למה כל כך הרבה אנשים אהבו את מה שהוושינגטון פוסט עשו?

אפשרות אחת – הוושינגטון פוסט עשו לנו נעים. הם לקחו נושא מופשט ובלתי נראה ונתנו לו הדמיה חזותית. הם גם עזרו לנו להבין משהו שרק מומחים עם תארים ארוכים (אפדימיולוגיים) מבינים.

אני לא חושב שזה הסיפור. אני חושב שהוושינגטון פוסט עשו מה שאנחנו מצפים שמקבלי ההחלטות יעשו (ואז הם הראו לנו את זה).
באמצעות הסימוצליות האלו, הם רוצים לעזור לנו להבין מה תהיה התוצאה של ארבע אפשרויות. ארבעה תרחישים פוטנציאליים.

בואו נבין רגע מה הוושינגטון פוסט עשו.
הם בנו ארבע סימולציות והריצו אותן. הראשונה היא "חלופה 0" – המצב ללא התערבות, ושלוש הסימולציות הבאות הן גילגולים של מדיניות שממשלה יכולה לנקוט.

"אבל זה לא חייב להיות ככה" חלקכם בטח אומרים. יכול להיות שקצב ההדבקה יהיה מהיר יותר, או שהנשא ירגיש לא טוב (הוא חולה) ויפסיק לטייל ולהדביק. ומה לגבי הסגר (סימולציה 2)? יכול להיות שיותר אנשים ישמעו לסגר (או פחות).

וזה בדיוק העניין – כדי לבנות את הסימולציות האלו, הוושינגטון פוסט היו צריכים לקבוע שורה של פרמטרים. חלקן עובדות, חלקן הנחות והשערות. אבל ברגע שהם קבעו אותם – הם יכולים להריץ את הסימולציות ולבדוק מה יקרה. אם הם ישקיעו ויקבעו פרמטרים מדוייקים – התוצאות של הסימולציה יהיו מדוייקות (ומועילות).

וזה מה שאנחנו מצפים מרגולטורים וממקבלי החלטות לעשות. להגדיר פרמטרים ולהריץ את הסרט קדימה כדי לראות מה יקרה בכל חלופה. ואז לחזור אחורה ולבחור בחלופה הכי טובה.

קחו לדוגמה את ההבדל בין סימולציה 3 לסימולציה 4 – האם 75% או 87% מהציבור ישמרו על מרחק למניעת הידבקות. זו בעצם שאלה של רמת הציות להוראות. הסימולציה מניחה שלא יהיה 100% ציות ומשווה בין שתי חלופות. ואנחנו צריכים לחשוב איזה תרחיש יתממש אצלנו – האם במדינה שלנו עם התרבות שלנו אנשים ישמרו על מרחק זה מזה? זו שאלה חיונית כדי לדעת את התוצאות של המדיניות ולהחליט האם היא מועילה (דמיינו ש-10% צדיקים מצייתית להוראה ושומרים על מרחק).

הפנטזיה מול המציאות

הסיבה שהסימולציות של הוושינגטון פוסט מדהימות אותנו היא שמקבלי החלטות בדרך כלל לא עושים את זה. אני לא מתכוון לסימולציית מחשב, או להמחשה חזותית (למרות שזה עוזר – גם למקבל החלטות וגם לציבור).

אני מתכווון לקונספט של סימולציה. של הצצה לעתיד.

נדיר שאנחנו בוחנים כמה חלופות, אבל בוחנים באמת (ולא מתאהבים בחלופה אחת בתוך שבריר שנייה).
נדיר שאנחנו מגדירים פרמטרים ו"כללי משחק", שלפיהם החלופות אמורות להתנהל.
ונדיר שנריץ סימולציה של "מה יקרה אם נעשה כך וכך".

בדרך כלל זה הולך ככה: "יש התנהגות מסוכנת, אז נחייב אנשים לקבל רישיון". וזהו.

איך אנשים יתנהגו אחרי שנטיל את החובה?
האם החובה לקבל רישיון באמת תקטין את הסיכון?
האם זה יעבוד לאורך זמן?
האם הציבור באמת יציית להוראות? (השאלה האמיתית היא "כמה מהציבור")
ושאלת מיליון הדולר – האם זה יותר טוב מחלופות אפשריות?

בדרך כלל השאלות האלו בכלל לא נשאלות. יש בעיה ומיד יש פתרון. מה אין? את כל מה שהוושינגטון פוסט עשו כדי לבנות את הסימולציה הזו.

הקסם הוא עבודת ההכנה שהוושינגטון פוסט היו צריכים לעשות כדי לייצר את הסימולציות האלו. לא התוצאה החזותית.
והסימולציות מקסימות אותנו בגלל שילוב של שתי סיבות: (1) זה הדבר ההגיוני לעשות; (2) אנחנו כמעט לא עושים אותו.

הסימוצליה של הוושינגטון פוסט היא הפנטזיה שלנו על איך החלטות מתקבלות.
זו בהחלט הדרך הנכונה. ואנחנו צמאים לניתוח כזה. אבל הוא כמעט אף פעם לא קורה.

בגלל זה יש לנו רגולציה שמשיגה את המטרה ההפוכה, רגולציה שיוצרת סיכונים חדשים ורגולציה שפשוט לא עובדת.

בפעם הבאה שאתם שומעים על הצעה למדיניות חדשה – תשאלו על החלופות, על אחוז הציות להוראות ועל ניתוח דינמי (איך זה משתנה לאורך זמן). כנראה שלא תקבלו סימולציה יפה, אבל אולי נקבל מדיניות מבוססת.