שקט! מפקחים

הבריטים נחשבים לאחד העמים המנומסים ביותר בעולם. אבל לא בטוח שהתדמית הזו נכונה.

בשנים האחרונות יותר ויותר ערים בבריטניה מפעילות סעיף חוק (PSPOs) כדי לקבוע מגבלות על חופש הביטוי. ליתר דיוק הם קבעו איסור על קללות.

עיריות קובעות איסור להשתמש במרחב הציבורי ב-foul and abusive language, כשהעונש על הפרה עומד על אלף פאונד. מאז 2014 הטרנד הזה התפשט בין די הרבה עיריות שקבעו איסורים כאלו והן גם אוכפות אותם ומטילות קנסות (למרות שלפי הנתונים אין המון אכיפה).

מה שמדהים באיסור הזה הוא שמדובר באיסור מאוד כללי, שלא ברור מה הגבולות שלו. הגרדיאן הבריטי תהה אם מותר לומר את הפנינה הבריטית “bloody hell”. חוק שלא ברור ולא מובן לציבור הוא חוק ממש ממש גרוע.

הנימוס הבריטי בסכנה

כנראה שהבריטים לא רק אוהבים לקלל, אלא גם בעלי חוש הומור. הקומיקאי הבריטי מארק תומס החליט לרדת לשורש העניין. הוא שלח לעירייה רשימה של 425 מילים מסודרות אלפבית וביקש לקבל מהם הבהרה (pre ruling): באילו מילים מותר להשתמש באילו לא. העירייה סירבה להשיב לו. וזה כבר חורג מהדיון העקרוני של חופש הביטוי ואיזה תפקיד המדינה צריכה לשחק. זה כבר ממש חוסר הגינות.

בטור שהוא פרסם, תומס מפתח את הרעיון של רגולציה על קללות. הוא למשל מציע לשכלל את מערך הענישה ולקבוע עונשים מדורגים לפי חומרת הקללות: קללה לא גסה כמו "dum" תחייב בקנס של 30 פני, וככלל שהקללה יותר גסה – כך הקנס יהיה יותר גבוה.
הוא גם מציע לקבוע בחוק הגנות למצבים שבהם מוצדק לקלל, למשל – אם דקרו אותך ומתוך הכאב אתה צועק קללה, תוכל לשלם קנס מופחת. לדעתי תומס הלך רחוק עם הדוגמה של הדקירה. המצב שהכי מצדיק קללה הוא כשהאצבע הקטנה של הרגל מתנגשת בפינה של המיטה.

אבל כל הדיון הזה סביב מדרג הענישה, הגנות והגדרה מדויקת של רשימת הקללות האסורות – רק מחדד עד כמה העיסוק הזה מיותר ואפילו מגוחך. הדבר היפה הוא שתומס ביקש והציע רעיונות מאוד הגיוניים שהיינו מצפים לראות ברגולציה איכותית. אבל כשמיישמים אותם על הנושא הזה, רואים עד כמה זה לא מתאים. וזה בלי לנהל את הדיון הערכי העקרוני לגבי חופש הביטוי שלנו.

בעיני טיעון המחץ הפרקטי נגד רגולציה כזו הוא האכיפה. כדי באמת לפקח, לאכוף ולהעניש על הפרות של הרגולציה הזו צריך מאמץ שיטור אדיר. דמיינו את כמות הפקחים והשוטרים שצריך בשביל לתפוס את כל מי שפולט קללה. תחשבו על פריסת השוטרים במקומות שבהם אנשים מקללים, במקום למקומות שבהם מבוצעות עבירות שבאמת פוגעות במישהו.

תומס מחה נגד הרגולציה של עיריית Salford שביטלה את האיסור בשנת 2019, אבל יש לא מעט ערים נוספות בבריטניה שקבעו ואוכפות חקיקה כזו, למשל Cheshire East ו-Ashford.

המוסר של הפיליפינים

אבל רגולציה על ביטוי היא לא המצאה בריטית. בעיירה פיליפינית בשם בינאלונן נקבע חוק עירוני שאוסר על רכילות.

העונש על עבירה ראשונה הוא 200 פזוס (כ-12$) ושלוש שעות עבודה לתועלת הציבור. העונש על הפרה עבירה חוזרת הוא עד 1,000 פזוס (כ-60$) ושמונה שעות עבודה לתועלת הציבור. נשמע לכם נמוך? השכר הממוצע בפיליפינים הוא 1,000$ בחודש (לפי הנתון הכי מעודכן שמצאתי). השכר החציוני הוא 640$ בחודש. בפרספקטיבה כזאת מדובר בקנס לא קטן בכלל.

גם החוק הזה מגביל את חופש הביטוי וקשה להגדיר איפה האיסור נגמר ואיפה הוא מתחיל. רכילות היא לספר סיפור ששמעתם. ואיסור כל כך גורף ועמום עלול לא רק לפגוע בחופש הביטוי, אלא בתקשורת בסיסית בין אנשים.

אני בספק אם האיסור הזה באמת יאכף לאורך זמן – כי יהיה קשה לאכוף אותו. ואם יאכפו אותו ברצינות הציבור כנראה יתמרד. וזה, אגב, סימן מעולה כדי לזהות רגולציה ממש גרועה.

תגובה אחת על “שקט! מפקחים

  1. זה מסוג החוקים שעושים כדי שאפשר יהיה להעניש אצ מי שרוצים להעניש אותו בכל מקרה.
    באת לא טוב בעין לשוטר? קנס על קללות או רכילות. בלי שום קשר לכמה אתה מקלל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: