חוק לעידוד תרומת איברים

תרומת איברים מצילה חיים. זה ברור. אבל למרות שיש לי שתי כליות ואני צריך רק אחת – אני לא ממהר לתרום כלייה. אגב, גם דם (שהוא "איבר" מתחדש) אנחנו לא ממהרים לתרום.

בישראל יש 1,235 איש שממתינים להשתלת איבר, מתוכם 857 לכליה. בארצות הברית יש כ-113,000 איש שממתינים להשתלת איברים. ובממוצע כל יום מתים 20 איש כי הם לא קיבלו תרומת איברים בזמן.

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, משרד הבריאות האמריקאי (Health and Human Services או בקיצור – HHS), מקדם שתי רפורמות שמיועדות להגדיל את מספר תרומות האיברים.

לתקן את המערכת

הרפורמה הראשונה הוצעה כדי לתקן כשל מערכתי. בארצות הברית פועלים גופים בשם Organ Procurement Organizations (OPO). מדובר בגופים ללא מטרות רווח, קצת דומים למגן דוד אדום אצלנו. יש 58 OPOs והם אחראיים להשיג איברים להשתלה מאנשים שנפטרו ולשנע אותם באופן בטוח לבית חולים שבו יש חולה שממתין לתרומת איבר.

בממשל האמריקאי יש טענות קשות כלפי ה-OPO. למשל, שהם נכשלים בביצוע תפקידם, כי למרות שנפטרים הרבה אנשים עם איברים שאפשר להשתיל – אלפי אמריקאיים נפטרו בהמתנה לאותם איברים. רופאים אמריקאים דיווחו שהם סירבו להשתיל כליות כי הן היו באיכות לא טובה ואף מסוכנת עבור החולה. מחקר משנת 2016 מצא שמדובר על 50% מהכליות. מטורף.

אני לא אכנס כאן לתוכן הספציפי של השינויים, אבל בגדול מדובר על סטנדרטים יותר מחמירים ופיקוח ובקרה אמיתיים על ה-OPO (כיום הם מדווחים על עצמם ואין פיקוח אמיתי). הסטנדרטים החדשים יעשו מהפכה כי נכון היום מתוך 58 OPO שפועלים, רק כ-20 עומדים בהם. היתר יצטרכו להשתפר או שיסגרו.
לפי ההערכות, השינוי הזה יגדיל את היקף ההשתלות מ- 32,000 ל-37,000 בשנה, עד 2026 (עליה של 15%).

לעשות את הדבר הנכון ולא להפסיד

הרפורמה השנייה באה לטפל בבעיה אחרת. אם אתם תורמים למישהו איבר בעודכם בחיים, אתם תצטרכו להיכנס לניתוח וכנראה גם לתקופת התאוששות והחלמה. הבעיה היא שמי שתורם איבר לא רק "מפסיד" איבר, אלא נפגע כלכלית בעוד דרכים. למשל, לפני הניתוח הוא צריך להגיע לבדיקות, להימנע מפעולות מסויימות, להיות בהשגחה רפואית. ואחרי הניתוח הוא כמובן צריך לעבור תהליך של החלמה והתאוששות, וגם בדיקות מעקב תקופתיות.

מבדיקה של הרשויות הפדרליות, העלויות הנלות מרתיעות תורמים פוטנציאליים מלתרום איברים. ולכן הרפורמה המוצעת תאפשר החזר הוצאות בגין הפסד שכר וגם השתתפות במסגרות לילדים. זה לא תשלום עבור האיברים עצמם, אלא מימון של העלויות העקיפות של תרומת האיברים.

מה משותף לפתרונות טובים?

מדובר בשני שינויים מסוגים שונים. אבל יש להם משהו במשותף.

בדרך כלל כשאנחנו נתקלים בבעיה, הנטייה שלנו היא להציע עוד רגולציה. לא רק רגולטורים, גם סתם אנשים. זה בטוח קרה גם לכם. יושבים בבית קפה ומתלוננים על איזו תופעה. ומישהו אומר "צריך להיות חוק נגד זה".
ככה המוח שלנו עובד וככה גם המוח של רגולטורים עובד. הדבר הכי אינטואיטיבי זה לחשוב על עוד כלל. בדרך כלל לאסור משהו.

הרפורמות האלו עושות משהו שונה.

הרפורמה הראשונה לא מטילה עוד הוראות על הציבור. היא מסתכלת פנימה, לתוך מערכת הבריאות. היא מזהה כשל במגנון הציבורי. ה-OPO הם לא בדיוק חלק מהממשלה, אבל זה יותר תיקון של "כשל ממשלה" מאשר תיקון של "כשל שוק". וזה כיוון מרענן כי במקום לנסות לתקן בעיות שנמצאות בחוץ, צריך גם לבדוק את המדיניות ואת המנגנון הציבורי – כי יש בהם לא מעט תקלות ובעיות. אז על ההסתכלות פנימה מגיעה לאמריקאיים מילה טובה.

מאחורי הרפורמה השניה עומד סיפור דומה. יש פה הבנה טובה של הבעיה. הם גילו ששאנשים נרתעים מלתרום איברים, לא בגלל התנגדות עקרונית ולא בגלל הסיכון הרפואי. אלא בגלל העלויות העקיפות (לפני ואחרי הניתוח).
וגם פה – במקום לקבוע מדיניות בומבסטית, לאסור או להכריח – פשוט פותרים את הבעיה בצורה מדוייקת. זה גם אפקטיבי וגם חסכוני במשאבים.

מה שמצא חן בעיני בשתי הרפורמות האלו זה שאין פה ניסיון לגזור סרטים או לקבל כותרות. מדובר בתיקונים מדוייקים, מאוד ממוקדים (אפילו קצת משעממים). אבל אנחנו לא צריכים מדיניות של show off, אלא מדיניות חכמה ומדוייקת שתפתור בעיות.