כוחו של סימון: פתרון או בעיה?

החל מה-1 בספטמבר חלה חובה להתקין לוחית רישוי על כל האופניים והקורקינטים החשמליים בישראל. הרגולציה הזו לא הופכת את הקורקינטים עצמם לבטוחים יותר, אבל היא בהחלט חשובה.
למה? כי היא מאפשרת לזהות את הקורקינט ולשייך אותו לרוכב או לבעלים, מה שמאפשר אכיפה טובה יותר במקרים של עבירות תנועה או תאונות.

הדוגמה של הקורקינטים ממחישה לנו שרגולציה חייבת מערך פיקוח ואכיפה, אחרת היא לא אפקטיבית, וחובת הסימון ממחישה שפיקוח ואכיפה תלויים גם ביכולת לזהות את הגורם שעליו אנחנו מפקחים. 

סימון רכיבי אקדחים – בעיה של אכיפה

באופן דומה, גם לאקדחים אמור להיות מספר סידורי ייחודי, המוטבע על גבי כלי הנשק, בין אם על גבי בית ההדקים, הקנה או על חלק אחר. המשמעות היא שאם מישהו מחליף את אותו רכיב, קשה עד בלתי אפשרי לזהות את האקדח. החלפה של רכיב אחד גורמת לאקדח מזוהה לאבד את הזהות הייחודית שלו.
זה מקשה מאוד על גופי אכיפה לבצע מעקב אחרי נשקים ולקשר אותם לאירועים פליליים. כשמתחמקים מהחובה לסמן רכיבים חשובים, זה פוגע ישירות במערכת האכיפה ויוצר חלון הזדמנויות לעבריינים לטשטש את הזהות של הנשק.

סוגיית סימון האקדחים מדגישה כמה קריטי סימון וזיהוי במוצרים שונים, לא רק באקדחים, אלא גם במזון, רפואה, ורכבים. למשל, אם אנחנו רוצים לוודא שמזון לא מוברח, ושהוא מגיע ממקור מפוקח – אנחנו צריכים עקיבות (traceability) אחר המסלול שהמוצר עבר ממקום הייצור ועד אלינו.
הסימון מספק מידע אמין, יוצר שקיפות ואכיפה טובים יותר.

צריך לשים לב שלא מדובר במק"ט, שמשמש לזיהוי הדגם. מכל דגם מיוצרים יחידות רבות וכולן עם אותו מק"ט. המק"ט עוזר להזמין את החלק הנכון, אבל בשביל לפקח צריך סימון ייחודי לאובייקט הספציפי.

זיהוי כבסיס למערכת רגולטורית אפקטיבית

אנחנו כמעט לא מדברים על זה אבל זיהוי הוא אבן היסוד של כל מערכת רגולטורית יעילה. בלעדיו, כל פיקוח או אכיפה הופכים למאוד מסובכים, ולעיתים בלתי אפשריים. אם אנחנו רוצים להטיל רגולציה על עסקים, אנשים, מכוניות או מבנים, תנאי בסיסי הוא שנדע לזהות את הגורם שמולו אנחנו פועלים.

דמיינו לדוגמה את הזיהוי של אנשים: אנחנו יכולים לשנות שם או מצב משפחתי, אבל מספר תעודת הזהות שלנו נשאר קבוע. מספר תעודת זהות מספק זיהוי חד חד ערכי של האדם.

ראינו שהזיהוי הוא רגולציה, אבל מסוג מוזר. הוא לא קובע הוראות בטיחות, אבל הוא חשוב כדי לממש ולאכוף אותן.
זיהוי הוא רגולציה מסדר שני – הוא לא קובע את כללי ההתנהגות המהותיים, אבל הוא מאפשר פיקוח ואכיפה.

המשמעות היא שלא מספיק לקבוע כללים לצמצום הסיכונים, אנחנו חייבים מערכת שתאפשר לנו לזהות את השחקנים שמולם אנחנו פועלים ולעקוב אחריהם, כדי לוודא עמידה בכללים.

משמעות הסימון

מכיוון שסימון משמש לזיהוי, הבחירה איזה רכיב לסמן היא קריטית. היא קובעת איזה חלק במוצר מגדיר את זהות האובייקט. למשל, אם היינו מחליטים שהסימון המזהה של מכונית יוטבע על ההגה שלה, החלפת ההגה הייתה למעשה משנה את הזהות של המכונית.

זה מזכיר את משל הספינה של תסאוס שמעלה שאלה פילוסופית. בתמצית: אם יש לי ספינה והחלפתי בה בורג אחד – זו עדיין אותה ספינה. אבל אם החלפתי את כל המפרשים שלה? ואם החלפתי גם את המנוע ומערכת ההגאים? ואם החלפתי גם את הסיפון? בנקודה כלשהי, החפץ כבר משנה זהות.
כאשר הסימון והזיהוי הם רק על רכיב אחד – החלפה של אותו רכיב משנה את הזהות של החפץ (מבחינה רגולטורית).

אתגרי בחירת רכיב הזיהוי

נחזור לדוגמת האקדח. נשק מזוהה על-ידי מספר שמוטבע עליו, מה שרובנו אולי זוכרים מהשירות הצבאי כמסט"ב (מספר טבוע בנשק). באקדחים, המספר מוטבע לרוב על בית ההדקים (החלק שכולל את ההדק) ובדגמים מסויימים אותו המספר יוטבע גם על צינת האקדח (חלקו העליון). לפעמים הוא מוטבע גם על הקנה במקום חיצוני ובולט, מה שמקל מאוד על בדיקה.

וכאן אפשר לשאול – איזה חלק עדיף לסמן? את זה שיותר קשה להחליף, את זה שיותר קל לבדוק, אולי את זה שיש לו בלאי נמוך ולא יוחלף במסגרת תחזוקה?
ואז גם נשאלת השאלה – האם משתמש סביר יצטרך להחליף אחד מהם בשל בלאי? אם כן, כיצד עליו לעשות זאת באופן מוסדר ומסודר?
זה עולם של החלטות שצריך לקבל.

בתמונה – אקדח גלוק, ועליו מסומנים הרכיבים שמקובל להטביע עליהם מספר מזהה (לא רואים בתמונה את המספר המזהה).

נקביל את זה לרכב – המספר שמזהה את הרכב מבחינה הנדסית הוא מספר השלדה ומספר המנוע. אלו מספרים שמוטבעים ממש על גוף המתכת של שני הרכיבים האלו. מאוד יקר ומסובך להחליף מנוע ושלדה – בטח בהשוואה ללוחית הרישוי של הרכב. (אותה דוגמה תופסת למספר רישוי ברכב – מספר שלדה-מספר מנוע).

מה לסמן ואיך

דוגמה אקטואלית היא גניבת ממירים קטליטיים, שהפכה למכת מדינה בשנים האחרונות. מספר ייחודי מזהה היה יכול לעזור להחיל סנקציות על מי שמשתמש בממיר קטליטי גנוב. מאחר שממירים קטליטים מסומנים במספר כזה – עולה השאלה למה עדיין קשה לעקוב אחר הגניבות הללו ולאכוף אותן.
אולי המספר לא מספיק בולט, אולי קל להסיר אותו, אולי הציבור לא יודע שיש אמצעי כזה, אולי בשגרה לא מבצעים תיעוד של המספר הסידורי כדי שלאחר גניבה אפשר יהיה לדעת מה מספר החלק שנגנב.

במציאות של היום, עם טכנולוגיות שמאפשרות לשנות רכיבים בצורה קלה ומהירה (כולל הדפסה תלת מימדית), הבחירה הזו נעשית מורכבת עוד יותר.

יש חברות, כמו יצרניות מדפסות, שמטמיעות שבבים בראשי הדיו שלהן כדי להבטיח שימוש רק בחלקים מקוריים או רק בדיו של יצרנית המדפסת. הן בעצם יצרו טכנולוגיה שיכולה לזהות אם מתקינים במדפסת ראש דיו לא מקורי – ובהתאם המדפסת יודעת אם לפעול או לא. זה מדגים איך זיהוי יכול להתנגש עם אינטרסים צרכניים, למשל כאשר הוא מונע מצרכנים להשתמש במוצרים תחליפיים זולים יותר.

הנקודה שמתחדדת היא – שהסימון גם הופך את החלק שבחרנו לסמן ליותר "חשוב". אם אתם אחראים על ציוד מסויים – אתם תקפידו מאוד לשמור על הציוד שרשמו על שמכם, בעוד שציוד אחר נוטה להיות מוזנח.
כשרכיב מקבל סימון עם מעמד רגולטורי, הוא מיד הופך ל"חשוב יותר". זה כמובן מתחבר לעיקרון הרחב יותר שמה שמודדים הופך לחשוב.

תובנות רוחביות

זיהוי וסימון הם מרכיבים חשובים בכל מערכת רגולטורית, ולא רק עבור מוצרים ומערכות גדולות, אלא גם עבור הרכיבים הקטנים ביותר.

כדי להבטיח פיקוח ואכיפה אפקטיביים ויעילים, חשוב לשקול הסדרים לסימון וזיהוי. וכדאי לשקול היטב איזה רכיב במוצר קריטי לזיהוי ואכיפה, ולהסדיר את סימונו בצורה חכמה.

הסוגיה של סימון לצורך זיהוי מלמדת אותנו שהתפקיד של הרגולטור לא מסתכם בקביעת כללי בטיחות בתחום שלו  – כמו חשמל, הנדסה ורפואה. אי אפשר להסתפק ברגולציה מסדר ראשון.
צריך ליצור גם תשתית תומכת לאכיפה אפקטיבית, כמו סימון רכיבים (רגולציה מסדר שני).

בחירה נכונה של רכיב הזיהוי, ואופן הסימון, תבטיח שהרגולציה תתפקד ביעילות לאורך כל מחזור חיי המוצר או השירות, עם מינימום מעקפים.

צריך גם להתחשב בסוגיות כמו מניעת סרבול ושיהיה קל לגשת ולבחון את הסימון (אחרת ישתמשו בו פחות).

___

הפוסט נכתב יחד עם עומר ראובני