איך להיאבק בתופעה של חניה בלתי חוקית (ואיך לא)

אתם צריכים לעשות סידורים ולכן אתם לוקחים את הרכב למרכז העיר. אתם חונים ברחוב צדדי והולכים לעניינים שלכם. כשאתם חוזרים לרכב, אתם רואים שקיבלתם דוח חניה. לפי הדוח, חניתם במקום אסור. אתם מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים מכוניות רבות חונות באותו מקום, ואין שום שלט שמציין שהחניה אסורה.

אתם גם נזכרים שבעבר חניתם באותו מקום, וגם אז חנו שם רכבים רבים אחרים.

אתם פונים לעירייה כדי שיבטלו את הקנס. אבל הם מתעקשים שברחוב מהסוג הזה החניה אסורה, וש"העובדה שכולם עושים זאת לא הופכת את זה למותר." תשובתם מסתיימת במשפט האלמותי: "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש."

מקרה אמיתי או המצאה?

הסיפור הזה אמנם דמיוני, אך הוא מבוסס על מקרה אמיתי שבו אדם חנה ברחוב בתל אביב והופתע שקיבל דוח חניה. העירייה התעקשה שאסור לחנות שם, והאחריות לדעת זאת מוטלת על האזרח.

האזרח החליט לא לשלם את הקנס וביקש להישפט בבית משפט.
כשאתם משלמים דוח חניה או דוח תנועה, מדובר למעשה במיני-משפט שבו אתם מודים בביצוע עבירה ומסכימים לקבל את העונש ללא דיון בפני שופט.

אבל במקרה זה האזרח ביקש להציג את טענותיו בפני בית המשפט.

בית המשפט והראיות

בבית המשפט האזרח טען שהאיסור לחנות באותו מקום לא היה ברור מספיק ולא ידוע לציבור, ולכן אכיפתו אינה הוגנת. העירייה טענה מנגד שהאחריות לדעת את החוק היא על האזרח.

בדיון נחשף ממצא מרתק: האזרח הציג נתונים שהראו שרק באותו חודש העירייה הטילה מעל 400 קנסות חניה באותו מקום. בשנה הוטלו שם יותר מ-2,500 קנסות חניה. כל קנס הוא כמה מאות שקלים, ובמצטבר מדובר בסכום של כמה מיליונים בשנה.

הדבר העיד שזו לא בעיה נקודתית. ציבור רחב של נהגים הפר את החוק מבלי לדעת וזה נמשך תקופה ארוכה. בית המשפט קיבל את טענות האזרח ופסק לטובתו:

26. הנתונים שהציג הנאשם והובאו לעיל, מעלים תמונה לפיה העירייה במשך שנים, באמצעות הפקחים, רשמה קנסות בסכום מצטבר של מיליוני ₪ לאנשים שחנו באותו המקום. אכן בסמכות העירייה לחלק דוחות לעוברים על חוקיה, אך כאשר נוצר מצב בו מספר הקנסות שניתנים לגבי אותה העבירה באותו המקום הוא כה גבוה, ראוי שהעירייה תפנה את תשומת לבה לפשר הדבר, ותפעל לשינוי מצב הדברים, במקום להנות מהותרת המצב על כנו אשר מניב לה הכנסות מקנסות שניתנו לחונים שהוכשלו לחשוב כי חנו כחוק.

27. מצב בו העירייה "מתעשרת" על חשבון ציבור החונים שהוטעה, מערער את יסודות חזקת התקינות שעומדת לה, ויכול להרחיק לכת עד לערעור האמון בה.
[…]

פעולת העירייה במקרה דנן, גם אם לא נעשתה בזדון, אינה הולמת רשות מנהלית. העובדה שלא הוצב כל שלט שאוסר חניה במקום, גם לאחר שחולקו בו דוחות כה רבים כמתברר לעיל, תרמה להטעיית החונים, בניגוד למצופה מעירייה שלה נתונה חזקת התקינות.

פסק דין בהליך: ח"נ (ת"א) 65085-12-22 מדינת ישראל נ' דקל ברוקמן (ניתן 24.10.2024).

בית המשפט קבע שאכיפת איסור לא ברור לציבור היא בעייתית. הפתגם "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש" נכון אבל הוא רק חצי אמת: האחריות על ידיעת החוק מוטלת על האזרח, אך כאשר ציבור רחב לא מודע לחוק, יש כאן בעיה.

ניתוח מדיניות: הוגנות ואפקטיביות באכיפה

אם אסור לחנות במקום מסוים ואין שלט או סימן שמבהירים זאת, נוצרת מעין "מלכודת" לא הוגנת לנהגים. זה עשוי לקרות במציאות, אבל כאשר הרשויות ממשיכות להטיל קנסות במצב כזה, נוצרת תחושת חוסר הוגנות. וככל שהזמן חולף והבעיה נמשכת, ההרגשה הזו מתחזקת.

בנוסף, יש כאן כשל באפקטיביות של המדיניות. אם החניה חוסמת את הכביש – להטיל קנס לא פותר את הבעיה אם אנשים ממשיכים לחנות באותו מקום.
עובדתית – אם אנשים ממשיכים לחנות שם ולהפריע לתנועה, המשמעות היא שהקנסות לא מונעים את העבירה – מה שמעיד על כישלון המדיניות. במקרה הזה, בגלל שהנהגים בכלל לא יודעים שזה אסור.
במצב כזה הבעיה ממשיכה, הציבור הרחב ממשיך לסבול מהפרעות לתנועה, והנהגים נענשים בלי לדעת על העבירה. שוב ושוב. כולם מפסידים (חוץ מהעירייה?).

תורת הפיקוח והאכיפה

המטרה של רגולטורים ציבוריים אינה להעניש, אלא לעודד ולהגביר ציות להוראות. אם באופן עקבי אנשים מפרים את הכלל משום שהם לא מודעים לכלל, קנסות אינם הפתרון הנכון. אפשר להתקין שלט, לסמן את אבני השפה, ובהסתכלות רחבה יותר על רגולציה: לצאת בקמפיין תקשורתי, לפנות באופן ממוקד לקבוצה הרלוונטית, ולהשתמש בכלים אחרים של מסירת מידע.
קנסות הם לא דרך המלך ליידע את הציבור. זו דרך אגרסיבית ומאוד יקרה לומר למישהו מה אסור ומה מותר.

גם בית המשפט הצביע על כך:

28.     ואכן, לאחר זמן רב בו מצב זה התרחש, טוב עשתה העירייה כי שינתה את פני השטח במקום והציבה עמודים שיחסמו את האפשרות לחנות שם, ויהוו מכשול שדווקא ימנע את הטעיית "העיוור". 

פסק דין בהליך: ח"נ (ת"א) 65085-12-22 מדינת ישראל נ' דקל ברוקמן (ניתן 24.10.2024).

אגב, העירייה נקטה בכלי מדיניות של תשתיות פיזיות, כדי להציב מכשול פיזי לביצוע העבירה – כלי מאוד לגיטימי שלא חושבים עליו מספיק.

הדיון הזה מוביל לצורך בהבנה עמוקה יותר של מערך הפיקוח והאכיפה. המטרה היא לא להעניש אלא לצמצם הפרות. ענישה היא רק כלי אחד, אפשרות אחת.

אבל לפני שפועלים – צריך להבין את סיבת ההפרה ואז להתאים את כלי האכיפה בהתאם. פעמים רבות הסיבה לעבירה היא חוסר מודעות לכללים או חוסר הבנה של הכללים, ולא בהכרח מתוך כוונה לעבור על החוק. בנוסף, לפעמים בלתי אפשרי לציית להוראות (למשל בגלל שהן מציבות דרישה שלא ניתן לבצע, או בגלל סתירה בין שתי רגולציות). בכל המקרים האלו – ענישה היא פתרון עם אפקטיביות ויעילות חלקית.
וראינו שבנוסף לבעיות של אפקטיביות ויעילות – זו גם גישה שמעוררת תחושה של חוסר הוגנות, מה שפוגע באמון הציבור.

במבט רחב

הסיפור הזה ממחיש שמדיניות פיקוח ואכיפה צריכה להתמודד עם אתגר של הפחתת עבירות. ענישה היא אפשרות אחת. במקרה הזה – נראה שזה לא הכלי המתאים, הרי העירייה מחלקת אלפי דוחות בשנה בקטע רחוב קטן – אז ההפרה לא מצטמצמת.

כמו שקביעת רגולציה חייבת להתבסס על הבנה מעמיקה של הבעיה הציבורית שרוצים לצמצם; גם פיקוח ואכיפה חייבים להתבסס על הבנת הסיבות המרכזיות לאי ציות.

---

תיאור המקרה כאן מבוסס על פסק דין בהליך: ח"נ (ת"א) 65085-12-22 מדינת ישראל נ' דקל ברוקמן (ניתן 24.10.2024). ייתכן שיהיה ערעור על פסק הדין או שיתרחשו שינויים אחרים.
הבלוג לא מהווה ייעוץ משפטי וכמובן שמומלץ לנהוג ולחנות בהתאם לחוקי התעבורה.