בחודש ינואר טראמפ חתם על צו נשיאותי שקבע כלל של one in – 10 out. זאת אומרת שעל כל רגולציה חדשה רוצים לקבוע צריך למצוא 10 מסמכי רגולציה קיימים שיתבטלו.
יש הרבה עניין ושיח סביב הכלל הזה, ויש אנשים שמאמינים שנמצאה תרופת הקסם לצמצום רגולציה עודפת.
אבל האם יש היגיון במדיניות הזו?
התשובה הקצרה היא לא.
מדוע מדיניות כזו לא אפקטיבית
היא לא ממוקדת בהפחתת רגולציות מכבידות ויקרות
רגולציה אמורה לייצר תועלת נטו – כלומר, להביא יותר תועלת מאשר נזק ועלויות. לכן, אם רוצים לצמצם את עלויות הרגולציה, ההיגיון הוא להתמקד בביטול הרגולציות הכי מכבידות והכי יקרות ולהשאיר את אלו שמספקות תועלת גבוהה בעלות נמוכה. אבל הכלל של טראמפ מתמקד בכמות המסמכים (תקנות, צווים וכו'), בלי קשר להשפעתם בפועל.
יש רגולציות ישנות, יש רגולציה מסורבלות, יש הוראות מאו בירוקרטיות, יש סתירות ברגולציה, יש הוראות שחוסמות חדשנות או מגנות על מונופולים וקרטלים.
אבל במקום שהרגולטורים ינסו לאתר ולבטל את הרגולציות הכי בעייתיות, הם פשוט נדרשים לעמוד במכסה מספרית של כמות המסמכים. בפועל, זה אומר שהם יכולים לבטל רגולציות קטנות ושוליות, בזמן שהרגולציות הכבדות באמת יישארו ללא שינוי.
הכלל יוצר סירבול בירוקרטי בתוך הממשלה
אם רגולטור מזהה בעיה אמיתית ויכול לפתור אותה באופן שמביא הרבה תועלת במעט עלות, הוא לא יכול פשוט לפעול. כי קודם הוא הוא חייב למצוא 10 רגולציות אחרות לביטול.
צריך לזכור ש"רגולטור" הוא לא אדם אחד – אלא בדרך כלל ארגון שלם, כמו משרד הבריאות או משרד התקשורת, עם אלפי עובדים שעובדים במחלקות שונות. אם מחלקה אחת רוצה לפתור בעיה משמעותית, היא תצטרך לאתר 10 רגולציות לביטול. ולעיתים הן יהיו שייכות למחלקות אחרות. עכשיו לכו תשכנעו מחלקה אחרת להסכים לבטל את הרגולציות שלהם כדי שאתם תוכלו לקדם משהו בתחום שלכם.
התוצאה? בירוקרטיה פנימית מיותרת. במקום להתמקד בהפחתת עומס רגולטורי משמעותי, ארגונים ייאלצו להשקיע זמן ומשאבים בתהליכים פנימיים של איתור מסמכים לביטול, ופוליטיקות פנים-ארגוניות, כי למה שהמחלקה א' תסכים שיבטלו את הרגולציות שלה רק כדי לקדם יוזמה של מחלקה ב’?
הסירבול הזה מפריע לייעול העבודה הממשלתית.
סיכום ביניים: למה דווקא טראמפ אמור להתנגד לכלי הזה?
במקום להתמקד בביטול הרגולציות שהן הכי מכבידות והכי יקרות, הצו יוצר חובת ביטול שרירותית שלא בהכרח תביא לשיפור משמעותי. במקביל, הוא מסרבל את עבודת הממשלה עצמה, בכך שהוא מכריח רגולטורים להתעסק יותר בפרוצדורות פנים-ארגוניות מאשר בעבודה מהותית.
וזה בדיוק הפוך משני הדברים שטראמפ כל הזמן אומר שהוא מקדם: ביטול רגולציות יקרות וייעול של מנגנונים ממשלתיים.
בעיות נוספות במודל של טראמפ ל- "1 בפנים, 10 בחוץ"
מעבר לבעיות המרכזיות, יש כשלים מבניים נוספים בגישה הזו שהופכים אותה לכלי מגושם ולא אפקטיבי לרפורמה רגולטורית.
1. לספור ניירות במקום עלויות אמיתיות
באופן עקרוני, השיטה של "One In – X Out" יכולה להיות כלי יעיל לריסון רגולציה, בתנאי שמודדים את העלויות שלה ולא רק את כמות המסמכים. ויש מדינות שאימצו מודלים שבהם הדרישה היא לא לבטל מסמכים, אלא להפחית את העלות הכוללת של הרגולציה – מה שמבטיח התמקדות ברגולציות המכבידות ביותר. זה קיים בבריטניה וגם ברומניה. שם אמרו שעל כל תוספת של X עלות חדשה, צריך להפחית 2X עלויות קיימות. מודדים את זה בכסף.
אבל הצו של טראמפ לא בנוי כך. הוא מבוסס על ספירה של מסמכים.
ייתכן שרגולטור יבטל 10 מסמכים טכניים חסרי משמעות כדי לקיים את הכלל. המספרים ייראו מרשימים, אבל בפועל העומס הרגולטורי יישאר כמעט ללא שינוי. זה קרה במקור בבריטניה, כשהם ביטלו רגולציות על מכשפות ואבירים, במקום רגולציות שבאמת הכבידו על הציבור. לכן הם עברו לספור עלויות.
2. הוא נותן יתרון לארגונים עם הרבה רגולציות קטנות
יש גופים וענפים עם מעט מסמכי רגולציה, אבל כל אחד מהם מאוד מכביד. לעומת זאת, יש תחומים שבהם הרגולציה בנויה מהמון מסמכים. מדיניות כזו יוצרת תמריץ לא הוגן: מי שיש לו הרבה רגולציות קטנות יוכל לבטל אותן בקלות ולהכניס תקנות חדשות, בעוד שמי שמושפע מכמה תקנות גדולות לא יוכל לשנות כלום.
3. רגולטור שלא יוזם רגולציות חדשות – לא יצטרך לבטל כלום
לא רק שהמדיניות הזו לא באמת דוחפת לניקוי המערכת מרגולציות לא נחוצות, אלא רק מקשה על עדכון רגולציה חדשה. דווקא רגולטורים שלא עושים שום שינוי והרגולציה שלהם מיושנת – לא יושפעו.
4. רוב שינויי הרגולציה מגיעים כעדכונים לקיים ולא כהוראות חדשות
ברוב המקרים רגולטורים לא כותבים תקנות חדשות מהיסוד, אלא פשוט מעדכנים תקנות קיימות.
למשל, משרד עשוי לשנות את הדרישה לגבי המרחק המותר בין שני מבנים או להוסיף הוראה בטיחותית חדשה. הצו לא עוסק בזה.
לסיכום: הכלל לא יביא בהכרח לצמצום כמות הרגולציה או עלויות הרגולציה
ייתכן שבמסגרת הכללים האלה יבוטלו המון רגולציות קטנות וחסרות משמעות.
ראיתם כמה חורים אני הצלחתי למצוא בצו שלו, וכמה מקום לעשות תמרונים ומניפולציות. רגולטורים שכפופים לכלל ימצאו עוד. במילים אחרות: לא כל דבר שאפשר למדוד – הוא הדבר החשוב באמת.
המדיניות הזו מתעסקת בספירת הניירת, לא באיכות הרגולציה. וזו בדיוק הבעיה.
הרגולטור - גיא מור 