ב-30 לינואר 2017 הנשיא טראמפ ביצע את אחד המהלכים המשמעותיים של השנים האחרונות במדיניות רגולציה בארה"ב. טראמפ חתם על צו נשיאותי מספר 13771, שיוצר שורה של רפורמות ברגולציה. המהלך של טראמפ דרמטי גם בגלל התוכן של הצו, אבל גם מכיוון שעברו כמעט 25 שנים מאז שנשיא אמריקאי עשה מהלך בכזה סדר גודל. הצו הנשיאותי האחרון (מספר 12866) בתחום מדיניות הרגולציה עם כזו השפעה נחתם ב-1993 על ידי הנשיא קלינטון.

בואו נסתכל על המהלכים הכי מעניינים בצו הנשיאות של טראמפ וננסה להבין אם יש להם סיכוי להצליח.

הוראות מרכזיות בצו הנשיאותי

הצו של הנשיא טראמפ עורר הדים מכיוון שהוא כולל כמה הוראות דרמטיות:

1. כל תוספת של רגולציה חדשה מחייבת ביטול של לפחות שתי רגולציות קיימות. המנגנון הזה נקרא One In – Two Out. בהמשך ארחיב עליו כי הוא אחד הדברים המעניינים בהוראה.

2. בשנת 2017 התוספת לעלות שהרגולציה מטילה על הציבור תהיה אפס (zero). זאת אומרת שלא מספיק לבטל שתי רגולציות קיימות – צריך שהעלות שנחסכת לציבור מהביטול תהיה לפחות כמו העלות של הרגולציה החדשה.

3. החל מ-2018 יוגדר לכל רגולטור היקף הגידול בעלויות הרגולציה המותר עבורו באותה שנה. ייתכן שהרף יאפשר הגדלה של העלויות וייתכן שהרף יהיה נמוך מהעלות הקיימת ויחייב הפחתה. ההוראה הזו מתעסקת במושג שנקרא תקציב רגולטורי – "regulatory budget" – כמו שיש לכל סוכנות תקציב של כסף ממשלתי שהיא יכולה להוציא, טראמפ רוצה להגדיר לכל סוכנות תקציב רגולטורי, כמה כסף של הציבור היא יכולה להוציא (לחייב את הציבור להוציא בעלויות של ציות לרגולוציה). ההוראה הזו מבטאת תפיסה שהעלויות של הממשלה לא מסתכמות בתקציב המדינה, אלא שצריך לסכום גם את העלויות של הציות לרגולציה.

4. כל הרגולטורים צריכים לפרסם מראש תכנית שנתית של רגולציה חדשה (Unified Regulatory Agenda). ואסור לקבוע רגולציה שלא מופיעה בתכנית.

מנגנון One In – Two Out

נתחיל בהיסטוריה

בעולם המערבי הבריטים נחשבים לחלוצים בשימוש במנגנון הזה. ב-2005 בריטניה אימצה כלל של One In – One Out (נקרא לו בקצרה 1:1). המנגנון דחף לאיזון: על כל רגולציה חדשה צריך להוציא רגולציה ישנה. מאז הם עדכנו את הכלל ל-1:2 ובהמשך ל-1:3 כי הוא לא היה מספיק אגרסיבי לטעמם.

אחד הדברים שהבריטים למדו מהניסיון הוא שבמקום לספור רגולציות, עדיף להתמקד בעלויות. חלק מהרגולטורים הבריטים עקפו את הכלל באמצעות ביטול רגולציות עתיקות ולא רלוונטיות (זכרו שלבריטניה יש כמה מאות שנים של חקיקה ורגולציה).
העניין הוא שלאף אחד לא באמת אכפת כמה חוקים יש בספר (עומס של היקף הרגולציה חשוב, אבל הוא לא לב העניין). מה שחשוב לציבור זה כמה הרגולציה עולה למשק במבחן התוצאה. לכן עדיף למדוד את הרגולציה לפי העלויות שלה ולא לפי מספר דברי החקיקה. בהתאם, המנגנון הבריטי כיום מבוסס על העלויות: בודקים כמה עלויות חדשות נוצרו וכמה בוטלו והיחס של 1:1 או 1:3 הוא לפי העלויות.
כשהבריטים עברו מכלל של 1:1 לכלל של 1:2, הם קבעו שהחיסכון בעלויות למשק יהיה במכפלות. לפי כלל של 1:2, על כל פאונד 1 של עלות של רגולציה חדשה, צריך לחסוך למשק 2 פאונד. השימוש במכפלות מחייב צמצום הרבה יותר מעמיק.

טראמפ עשה משהו דומה אבל קצת יותר מסובך. הוא קבע כלל של 1:2 על מספר הרגולציות, ובהוראה נפרדת מדבר על "תקציב רגולטורי" שיספור כמה עלויות התווספו מול כמה עלויות בוטלו. קצת מבלבל. לדעתי המנגנון הבריטי יותר פשוט ואלגנטי מהצו של טראמפ.

להיזהר מפטורים

ככל שרפורמה יותר גדולה, כך קטנים הסיכוניים שלה להצליח. אחת הסיבות שרפורמות רגולטוריות גדולות נכשלו בעולם היא שימוש נרחב בפטורים והחרגות.

גם בבריטניה וגם הצו של טראמפ קבעו פטור לרגולציות מסוגים שונים. מחקר שנערך בבריטניה מצא ש-42% מהרגולציה שנוצרה בשנת 2011 הייתה תחת הפטור. בבדיקה מאוחרת יותר, החשכ"ל הבריטי מצא שבשנת 2015 הכלל של 1:3 חסך למשק 0.9 מיליארד פאונד, אבל הרגולציות החדשות שפטורות מהכלל יצרו עלות של 8.3 מיליארד פאונד באותה שנה. שימוש נרחב בחריגים ופטורים עלול לרוקן את הרפורמה מתוכן. הלקח הוא להיזהר מעצם האפשרות לפטורים ומההגדרה שלהם. כי ברגע שהאפשרות קיימת, סביר להניח שכולם ינסו להינות מהפטור.

הצו הנשיאותי של טראמפ מחריג לא מעט סוכנויות וגופים ממשלתיים, אבל ההחרגות ניתנו לגופים קטנים יחסית כמו חיל השלום (peace corp). הרגולטורים המרכזיים והכבדים נשארו בפנים: ה- FDA (מנהל המזון והתרופות), ה-EPA (הסוכנות להגנת הסביבה) ומשרדים ממשלתיים – תחבורה, משפטית, חקלאות, ביטחון המולדת ועוד.

לא לשכוח לטפל ברגולציה הקיימת

הצו הנשיאותי של טראמפ מתמקד ביצירת רגולציה חדשה ובאופן כללי מנסה להגביל ולרסן אותה. בנוסף, באמצעות מנגנון One In – Two Out והתקציב הרגולטורי, הצו הנשיאותי גם ישפיע בעקיפין על הרגולציה הקיימת. אבל אין כאן תכנית סדורה לרפורמה ולצמצום העלויות של הרגולציה הקיימת. בבריטניה ובישראל פועלות במקביל שתי יוזמות: אחת מתמקדת ברגולציה חדשה והשנייה בייעול רגולציה קיימת.
כרגע אין לממשל טראמפ תכנית לבחינה יזומה ושיטתית של הרגולציה הקיימת ולצמצום הבירוקרטיה.