הפעם אני רוצה לספר לכם על ההבדל בין נשיאים אמריקאים שונים. נתחיל עם הנשיא טראמפ. טראמפ כל הזמן מתגאה בשני דברים: שהוא מבטל רגולציה קיימת ושהוא מונע יצירה של רגולציה חדשה.
בואו ננסה לראות אם זה נכון, וגם – איך בכלל מודדים את זה?
מתחילים בנתונים
תראו גרף. הגרף הזה מראה את כמות הרגולציות עם השפעה משמעותית שנקבעו על ידי נשיאים אמריקאים שונים. לחצו כאן כדי לפתוח את הגרף בגדול.
ציר X (האופקי) הוא ציר הזמן, בחודשים של כהונת נשיא.
ציר Y (אנכי) סופר באופן מצטבר כמה רגולציה נקבעה בכהונה של אותו נשיא.
הגרף הזה לא מתייחס לכל הרגולציה שנקבעה, אלא רק לרגולציה שהעלות שלה היא לפחות 100 מיליון דולר בשנה. רגולציה שעוברת את הרף הזה מוגדרת כ"רגולציה עם השפעה משמעותית".
בגדול אפשר לראות כמה רגולציה כל נשיא יצר, ובאיזה קצב.
מכיוון שטראמפ עוד לא סיים קדנציה אחת, הקו שלו קצר יחסית. באופן אירוני, הקו של טראמפ בצבע כתום.
הקו יותר ארוך אם הנשיא כיהן שתי קדנציות (קלינטון – כחול כהה; בוש הבן – צהוב; אובמה – תכלת; רייגן – אדום).
מה המספרים מלמדים אותנו?
1. הרבה רעש והרבה רגולציה
טראמפ עושה המון רעש על חסימת רגולציה, אבל בפועל הוא לא יוצא דופן.
טראמפ יצר בערך 90 רגולציה משמעותיות. זאת כמות דומה לבוש האב, לבוש הבן, ולא רחוק מקלינטון.
טראמפ לא עשה משהו יוצא דופן, תשוו לרייגן שבאותו פרק זמן העביר בערך 25 רגולציות משמעותיות.
2. ימין ושמאל
רייגן הוא ללא ספק חוסם הרגולציה הכי חזק ב-40 השנים האחרונות. בשמונה שנים הוא חתם על בערך 160 רגולציות משמעותיות.
בקצה השני יש לנו את אובמה שנמצא בליגה משלו. בשמונה שנים הוא העביר כמעט 500 רגולציות משמעותיות.
כל היתר (כולל טראמפ) – באמצע.
3. רגולציה של חצות
רגולציה היא עולם רומנטי עם שקיעות, ויש גם רגולציה של חצות.
מה זה רגולציה של חצות?
נכון שחצות זו הנקודה שבה מתחלף יום? אז תחשבו על חצות כנקודה שבה מתחלף ממשל – נשיא אחד יוצא ונשיא חדש נכנס במקומו.
רגולציה של חצות היא רגולציה שנקבעת ברגע האחרון של הכהונה, ממש לפני החילופים. אפשר לראות שאצל כל הנשיאים (חוץ מרייגן), יש פתאום עליה תלולה בקצה הימני של הגרף – בסוף הכהונה.
כולם מנצלים את החודשים האחרונים כדי להעביר הרבה רגולציות.
זה בולט כשנשיא מכהן מפסיד בבחירות. כי הבחירות לנשיאות מתקיימות בתחילת נובמבר, אבל החילופים מתבצעים ב-20 לינואר. אחרי שנשיא מכהן מפסיד, יש לו עוד חודשיים וחצי של כהונה בבית הלבן. הוא יודע שזאת ההזדמנות האחרונה שלו להעביר רגולציה. תסתכלו על הקו הירוק (בוש האב): בחודשיים האחרונים הוא קפץ מ-150 ל-180.
אבל הוא לא מיוחד, כמעט כולם עושים את זה.
הסתייגויות – או – מה לא רואים בגרף
1. הגרף הזה מודד את מספר הרגולציות שיצרו עלות משמעותית. אבל הוא עיוור לתועלות. יכול להיות שיש שתי רגולציות שכל אחת מהן תעלה 100 מיליון דולר – אבל רגולציה אחת מיותרת, והרגולציה השניה מועילה מאוד.
2. הגרף הזה סופר רגולציה עם השפעה משמעותית, אבל הוא לא מבחין בגודל שלהן. אנחנו לא רואים הבדל בין רגולציה שתעלה 100 מיליון לרגולציה שתעלה 800 מיליון.
3. הוא גם לא סופר את הרגולציות שיוצרות עלות של פחות מ-100 מיליון דולר. אם קבעתי שתי רגולציות, שכל אחד מהן תעלה 90 מיליון דולר – הן לא מופיעות כאן.
איפה הבעיה?
חשוב למדוד, אבל אי אפשר למדוד הכל. ולמדידה יש חסרונות.
המדידה גם משפיעה על המציאות. במקרה הזה – כולם מכירים את הרף של ה-100 מיליון ולכן מהנדסים את הכל סביבו.
זה לא נגמר שם. אם עוברים את הרף של 100 מיליון דולר צריך לגבש את הרגולציה בתהליך מסודר שנקרא RIA (שימוש בנתונים, ניתוח של הבעיה, ניהול סיכונים וכו'). אבל גם הנשיא וגם הרגולטורים יודעים שיש כזה רף, אז הם יכולים לעשות כל מיני משחקים (כמו לפצל את הרגולציה) כדי לא לעבור את הרף הזה.
אבל מתי אנחנו יודעים כמה הרגולציה תעלה? רק בסוף הדרך, אחרי שהשלמנו את התהליך והחלטנו מה תהיה הרגולציה רק אז אפשר לכמת את העלויות שלה. אבל RIA עושים בהתחלה.
אז זה קצת מוזר שלפי העלות (שמתבררת רק בסוף) קובעים איזה תהליך יעשו מההתחלה. הפרדוקס הזה מוכיח שהרף הזה הוא קצת פיקציה.
יש לזה פתרון פשוט. לקבוע שכל רגולציה צריך לגבש בתהליך מסודר והגיוני, בלי תנאים ורף כזה או אחר. כמובן שבסוגיות גדולות יהיה תהליך מעמיק ובסוגיות קטנות יהיה תהליך מצומצם. אבל אין סיבה שנקבע רגולציה (שיש לה תועלות ועלויות) בלי שנשתמש בנתונים, ננתח את הבעיה ונשווה כמה חלופות. זה בסיסי ולא צריך להגביל את זה רק לרגולציה גדולה במיוחד.
__
הגרף נבנה ע"י ה- Regulatory Studies Center באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. הוא מבוסס על נתונים ממשלתיים של OIRA.
זה לא הגרף היחיד שמתאר את הרגולציה האמריקאית. תכתבו לי אם אהבתם ונסתכל על עוד גרפים בעתיד.
הרגולטור - גיא מור 