הקורבן, המלך והרחפן – כך נראית רגולציה במרוקו

לקראת חג הקורבן של 2025, מרוקו לא פרסמה איסור רשמי על שחיטה טקסית – אבל בפועל היא כן אכפה אותו באגרסיביות.

במהלך החג נהוג שכל משפחה שוחטת כבש – טקס מסורתי דתי שמסמל הקרבה, שיתוף, וצדקה. מדובר בטקס יקר שמוביל לזינוק בצריכת הבשר בזמן קצר.
המלך קרא לציבור להימנע מהשחיטה מתוך שיקולים כלכליים וסביבתיים – אך לא הוציא איסור פורמלי.
במקום זאת, המדינה קבעה הוראות עקיפות ויצאה למבצע אכיפה חריג בהיקפו.

בהוראת המלך מוחמד השישי, המדינה פתחה בקמפיין אכיפה אגרסיבי נגד כל ניסיון לשחוט קורבן בניגוד לחוק. גם בשגרה, אסור לבצע שחיטה מחוץ לעסקים עם פיקוח תברואי – אבל הפעם האכיפה הייתה בלתי מתפשרת.
השוטרים פשטו על בתים, עדרים הוחרמו, ורחפנים סרקו גגות כדי לאתר ניסיונות לשחיטה לא חוקית.
הוטלו איסורים גם על מכירת פחמים וסכינים.
במילים אחרות: מי שמנסה לשחוט כבש בעצמו מסתכן בענישה.

מה עומד מאחורי הצעדים החריגים?
מרוקו מתמודדת בעשור האחרון עם שנות בצורת חמורות. מספר הבקר והצאן במדינה צנח בכמעט 40%.
מדובר במשבר אספקת מזון אמיתי.

ולפני שמזלזלים במנהג של אחרים – דמיינו שבישראל יאסרו לצרוך מצות בפסח או שבארה"ב יאסרו לחגוג את חג המולד. קשה לשנות נורמות ולפעול בניגוד למנהגים.

מה הפתרון?
המלך התחייב לבצע את מצוות הקורבן "בשמם של האזרחים", צעד סמלי שמטרתו להקל כלכלית על הציבור ולשמר את עדרי הבקר. כמובן שהמטרה היא להפחית את המוטיבציה לשחיטה פרטית.
כך הם שילבו פתרון הלכתי עם מגבלות רגולטוריות בפועל.

מה למדנו ממרוקו על רגולציה?

1. רגולציה דה-פקטו: גם בלי איסור רשמי, אפשר לייצר מציאות של איסור באמצעות צווים ואכיפה של הוראות קיימות. זו דוגמה קלאסית לאכיפה כמכשיר רגולטורי שמחליף חקיקה חדשה.

2. כשאוכפים יותר מדי: איסורים גורפים נוטים לייצר שווקים שחורים, לפגוע באמון הציבור, ולהוביל לציות חלקי בלבד. תקופת היובש בארה"ב מלמדת אותנו על הסכנות שבמהלך כזה. מרוקו עלולה לחוות תופעות דומות. מצד שני, מדובר בהוראות שיחולו למשך תקופה קצרה.

3. עלות מול תועלת: האם שמירה על העדרים מצדיקה פגיעה בזכויות פרט ובחופש דת? האם נשקל ניתוח עלות-תועלת? ומה לגבי חלופות אחרות כמו סובסידיות, קמפיינים ציבוריים או הגבלת השחיטה רק לאזורים מוסדרים?

כך נראית רגולציה שמעצבת התנהגות דרך מציאות ואכיפה – גם כשאין חוק חדש.