איך פחד ומדיניות קיצונית דרדרו את ארצות הברית

במהלך תקופה היובש בארה"ב (1920-1933) נאסר לחלוטין ייצור, יבוא, הפצה ומכירה של משקאות חריפים. האיסור הזה נועד להגן על בריאות הציבור וגם על "המוסר הציבורי". למרות שהחוק קבע איסור ועונשים חמורים, הדבר לא הביא להפסקת הייצור, המסחר והצריכה של משקאות חריפים. בגלל האיסור על ייצור ומכירת אלכוהול, היצרנים והברים ירדו למחתרת ולכן לא היו כפופים לשום פיקוח. הצורך להסתיר את הפעילות הביא לירידה ברמת התברואה וברמת חומרי הגלם. האלכוהול הפך ליותר מסוכן לבריאות.

האיסור הגורף החמיר את הסיכונים באופנים נוספים. על מנת למנוע ייצור של משקאות חריפים מאלכוהול תעשייתי, הממשל הפדרלי הורה להפוך את הכוהל התעשייתי לרעיל. כתוצאה מכך, אלפי צרכני אלכוהול סבלו מהרעלה קטלנית כתוצאה מצריכת משקאות המבוססים על כוהל תעשייתי מורעל.

וזה לא הכל. הברחת משקאות חריפים הייתה רווחית יותר ככל ששיעור האלכוהול במשקה היה גבוה יותר. לכן בתקופה זו הוברחו יותר משקאות עם שיעור אלכוהול גבוה. כתוצאה מכך זינקה הפופולריות של משקאות בעלי שיעור אלכוהול גבוה – קרי הציבור עבר לצרוך משקאות המכילים יותר אלכוהול. בנוסף, הפיכת הייצור והמסחר באלכוהול לבלתי חוקי, יצרה שוק שחור. הפשע המאורגן בארה"ב שגשג כתוצאה מהעיסוק בייצור ובהברחת אלכוהול בלתי חוקי. תקופה זו ביססה כמה מארגוני הפשע החזקים בארה"ב במאה ה-20.

אפשר לסכם שהמדיניות הזו לא הייתה הצלחה מסחררת.

שנאת סיכון

למה זה קרה? למה ממשלות מטילות איסורים גורפים או מחייבות את הציבור בדרישות מחמירות מאוד?

הסיבה היא שנאת סיכון (כאן וכאן הסברתי מה גורם לשנאת הסיכון של הרגולטורים). התפקיד של רגולציה היא לנהל סיכונים כדי להגן על הציבור. אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם הסיכון, כי אין מצב של אפס סיכונים. אם אזרח מהשורה שונא לקחת סיכון, בדרך כלל זו תהיה בעיה אישית שלו. אותו אדם יתקשה להתקדם בקריירה (לא יגש לתפקידים מאתגרים), יתקשה להכיר בן/בת זוג (יעדיף לא ליצור קשר מחשש לדחיה) ויפסיד את הכסף שלו (ישמור את הכסף מתחת למזרון ולא ישקיע אותו). אבל כשאדם פרטי עושה את זה, זו בעיקר בעיה שלו.

מה קורה כשהממשלה מנסה להימנע כליל מסיכונים? בדרך כלל התוצאה תהיה רגולציה מרחיקת לכת ואולי אפילו איסורים גורפים. הבעיה היא שרגולציה כבדה עולה לציבור – ביוקר מחייה, בפגיעה בחירות האישית, במחסום ליזמות ובהיעדר חדשנות ופיתוחים טכנולוגיים.

למשל, אם אדם פרטי מעוניין להימנע לחלוטין מהסיכון להפסיד כסף כתוצאה מהשקעה במניות, הוא יכול להחליט שלא להשקיע במניות. אבל התוצאה תהיה שונה אם הממשלה מעוניינת להגן על הציבור לחלוטין מפני אותו סיכון: איסור גורף על השקעה במניות – סגירת שוק ההון. אסטרטגיה של הימנעות מסיכון לא רק נכשלת בהגנה מפני הסיכון, היא גם יוצרת סיכונים ובעיות נוספות (כמו פגיעה בתחרות, או יוקר מחייה), כמו שקרה בתקופת היובש בארה"ב.

רגולציה היא מקצוע של ניהול סיכונים. לכן הדבר שהכי צריך להפחיד אותנו זה רגולטור שמפחד מסיכונים.

ואחרי ארבע שנים הגעתי לכתוב על הדבר השני הכי מפחיד במדיניות ציבורית. לחצו כאן כדי לגלות.