הקיץ נסענו לחופשה משפחתית בגאורגיה. זו לא הפעם הראשונה שלנו שם – כבר טיילנו במדינה בעבר. הפעם הגענו עם שני הילדים. ואז, בביקורת הדרכונים, חיכתה לנו הפתעה לא נעימה.
הבוחנים הסתכלו בדרכון של הילד הקטן שלי – בן שלוש – והודיעו שהתמונה "לא תואמת".
הרי ברור – ילדים קטנים משתנים מהר. השיער, הפנים, המבע. הילד באמת כבר לא נראה בדיוק כמו בתמונה בדרכון. אבל בחודשים האחרונים הוא עבר ביקורת דרכונים במדינות אחרות, ושם לא הייתה בעיה.
אחרי המתנה ארוכה הכניסו אותנו לחדר צדדי.
קצין הזהיר אותנו שהשיחה מצולמת ודרש לראות תעודת לידה של הילד. למזלי הכל סרוק ומתועד. הקצין התלונן שבתעודת הלידה אין תמונה של הילד (תהיתי מה זה היה משנה, הוא בוודאי לא דומה לעצמו בגיל לידה).
שאלו אם יש מסמכים אחרים עם תמונת הילד כמו רישיון ממשלתי. הסברתי שלא, כי הוא רק בן שלוש ולא מנפיקים רישיונות בגיל כזה (ויש לי היכרות טובה עם שלל הרישיונות הממשלתיים בישראל).
הקצין הודיע לנו שהילד "מסורב כניסה". המשמעות? הוא מגורש מידית מהמדינה ועליו לחזור בטיסה הראשונה לישראל. ניתנה לנו האפשרות להחליט אם אנחנו חוזרים איתו או לא.
ואז הגיע השיא. לסיום הקצין הודיע לנו שזו ההחלטה – גירוש מיידי. אבל, הוא הוסיף בטון יבש, "יש לכם 10 ימים לערער".
שאלתי אותו: איך מערערים, הוא ענה שאחרי שננחת בישראל נוכל להגיש ערעור, יש טופס (שכתוב בגיאורגית) שמפורסם באתר שלהם. שאלתי מה הערך של ערעור אם כבר לא נהיה במדינה והאם נקבל פיצוי. הוא משך בכתפיים, וענה: "לא תקבלו כלום. יש לכם זכות לערער. אני חייב לידע אתכם, אז אני אומר".
בירוקרטיה בהתגלמותה: הליך שמתקיים רק כדי לסמן וי, בלי שום קשר למציאות.
אין פתרונות
ניסיתי להסביר, ביקשנו עזרה, הצענו שיבדקו מה עשו בעבר כי זה בוודאות לא המקרה הראשון, שידברו עם השגרירות. הם חזרו על אותם משפטים בטון יבש.
הצעתי להנפיק דרכון חדש בשגרירות. הם אמרו שקודם ננפיק דרכון עם תמונה עדכנית, ואז יתנו לנו להיכנס למדינה וללכת לשגרירות.
בקרי הגבול לא היו אלימים – אבל גם לא אנושיים. הם דקלמו את המדיניות, ולא ניסו למצוא פתרון סביר. הכול היה פורמלי, נוקשה, והאמת שגם קצת מפחיד.
כל הסיטואציה הזו נמשכה כמה שעות וכבר היינו אחרי חצות בלילה. ישבנו על הרצפה מול העמדות של ביקורת הדרכונים. הילדים היו תשושים. לא הייתה טיסה לישראל באותו זמן, אחרת היו מעלים אותנו מיד.
לאחר שעות מורטות עצבים, בסיוע השגרירות, מישהו השתכנע לתת לנו הקלה חריגה: יאפשרו לנו להיכנס ומחר בבוקר ננפיק דרכון ישראלי חדש עם תמונה עדכנית. הקצין הזהיר אותנו שעלינו לעזוב את המדינה בתוך 10 ימים ואם לא יהיה לילד דרכון חדש – הוא לא יוצא (מה ההיגיון? מה יעשו איתו?).
בסופו של דבר הצלחנו להיכנס והתחלנו את החופשה שלנו עם טעם מר.
החוק מול החיים
מבחינת "החוק היבש" – אפשר להבין. הדרכון הוא מסמך זיהוי, ואם יש קושי לזהות מישהו – יש בעיה.
אבל בפרקטיקה, זה מנותק מהמציאות. הרי ברור שילדים לא נשארים עם אותו המראה.
והתוצאה? פגיעה אמיתית.
כלכלית: אלפי שקלים על טיסות ומלונות ילכו לפח.
רגשית: ילדים קטנים מבולבלים ובוכים, שלא מבינים למה כולם כועסים ולמה אי אפשר אפילו ללכת הצידה להחליף חיתול.
החוויה הייתה קשה. עמידה מול פקידים נוקשים, חוויה משפילה של חוסר אונים מוחלט, כשהגורל שלך מוכרע על ידי פורמליזם עיוור.
מה אפשר ללמוד מזה?
המקרה האישי שלי היה לא נעים, אבל הוא פחות חשוב. זו דוגמה לאלפי החלטות חסרות הגיון שמתקבלות כל יום.
גם כשהחוק עצמו חשוב והגיוני, היישום שלו צריך להיעשות באופן מקצועי, שירותי וחכם. היישום (Delivery) של הרגולציה חשוב לא פחות מהגיבוש של הטקסט הפורמלי.
1. פורמליזם מסוכן – כשהפקיד נאחז בכללים בלי לחשוב על התוצאה, המדיניות מאבדת מהלגיטימיות שלה.
2. היגיון בריא – יישום הרגולציה בשטח חייב לשלב הפעלת שיקול דעת. המציאות מורכבת מדי בשביל נוסחאות קשיחות ושיקול דעת מופעל כל הזמן ברמות שונות.
3. ניהול סיכונים נכון – הסיכון שילד בן שלוש מתחזה למישהו אחר – כמעט אפסי. לעומת זאת, הנזק למשפחה שלמה שמסורבת כניסה – ממשי.
4. הליך ריק מתוכן – ערעור שניתן להגיש רק אחרי שהנזק נעשה הוא לא זכות – הוא בדיחה מרה.
רגולציה נקבעת על ידי בני אדם כדי לשרת בני אדם, והיא גם מופעלת ומיושמת על ידי בני אדם.
היא אמנם מעוגנת במסמכים אבל נייר לא קדוש.
צריך וחשוב לכבד את הכללים. אבל כששוכחים מה המטרה של הרגולציה, מה הסיכון שעל הפרק ומה יהיו התוצאות של ההחלטה – היא הופכת למכשול ולא לפתרון.
הרגולטור - גיא מור 
וואוו, ממש ממש מכעיס – במיוחד שהילד צריך להיות שם בכל החוויה הזו. האטימות של הפקיד פשוט נוראית.
אהבתיאהבתי