למה לי רגולציה בכלל?

הבלוג רץ כבר יותר משנה וחצי ונראה לי שצריך לעשות פאוזה כדי לקחת צעד אחורה ולדבר על מה זה רגולציה, מנקודת המבט שלי.

בשבוע שעבר השתתפתי בדיון מרובה משתתפים על רגולציה שנמצאת בבחינה ובתהליך של עדכון. בצד אחד של השולחן ישבו הרגולטורים ודיברו בשפה מאוד מקצועית ואפילו טכנית על מה החששות שלהם ועל האסונות שעלולים להתרחש. בצד השני של השולחן ישבו יועצים משפטיים שהחזירו את הדיון שוב ושוב לאינטרס הציבורי שעליו יש להגן באמצעות איזונים עדינים.

הדיון הזה לא ממש התקדם והתרשמתי שבעצם מתנהלות שתי שיחות במקביל. שיחה שהרגולטורים ניהלו (הרבה מונחים מקצועיים), והשיחה של היועצים המשפטיים שעסקה במונחים מופשטים כמו "אינטרס ציבורי".

שתי השיחות לא הזכירו משהו. נכחתי בהרבה דיונים שכמעט לא הזכירו נושא חשוב אחד. אנשים.

ולדעתי רגולציה היא מקצוע של אנשים. היא עוסקת באנשים.

מה המטרה ומה התוצאות?

היבט ראשון של העניין הזה הוא המטרה.

אם תשאלו אותי, רגולציה נועדה לשפר חיים של אנשים. פשוט לעשות טוב (ובוודאי לעשות יותר טוב מרע).

אבל זה לא תמיד במודעות שלנו. אנשי המקצוע באופן טבעי עוסקים במקצוע שלהם. דרישות בעולם החשמל, זיהום האוויר, הנדסת צעצועים, החומרים המסוכנים, תדרים של שידור ועוד. היועצים המשפטיים דנים בעיקר באינטרסים ציבוריים ובמבחנים משפטיים (כעורך דין אני לגמרי מבין את הקבוצה הזו). אנשי מטה ומדיניות מכורים לתהליכים: "האם ביצעתם ניתוח של הבעיה? ביצעתם השוואה בין שלוש חלופות לפחות? מה עם סקירה בינ"ל?" (גם בזה אני חוטא)

כולם צודקים בדרכם. אבל בקלות מידי אנחנו מדלגים על האנשים ומתעמקים בצדדים אחרים של הדיון.

כשאנחנו אומרים "כשל שוק" או "סיכון בלתי סביר" אנחנו בעצם מדברים על אנשים. זיהום אוויר שיוצר הַחְצנה, הוא מצב שבו אדם אחד פוגע באדם אחר, והוא ימשיך לעשות את זה. כשאנחנו דנים על רישוי חומרי הדברה, אנחנו עושים את זה כדי להגן על בריאות של אנשים אמיתיים, שיהיו חולים בגלל שאריות של רעל באוכל שלהם. אבל מצבנו עוד טוב בדיון על המטרות.

אנחנו נוטים להתעלם מההשפעות הלא רצויות על אנשים אמיתיים. כולנו רוצים להציל את העולם, אבל זה לא נעים ולא נוח לגלות שבעצם פגענו במישהו.

וכשאנחנו קובעים רגולציה שמטרתה להגן על אנשים, בדרך כלל תהיה לה עלות. אפילו אם עיצבנו אותה בזהירות, הרגולציה הזו תגבה ממישהו מחיר. זה בן אדם אמיתי שאולי לא יכול להתפרנס או אולי צריך להמתין לאישור ממשלתי כדי לפתוח עסק. אבל בנתיים הכל תקוע.

זה לא שסתם שוכחים שהרגולציה גם פוגעת בבני אדם אמיתיים. יש בעיה אמיתית של "אובדן האמפטיה". מגיע אדם פרטי או בעל עסק ומתלונן בפני הרגולטור על הדרישות המחמירות, על תהליכים מסורבלים, על שירות לא יעיל ועוד. ולעיתים התגובה האוטומטית היא לברוח לטכני-מקצועי ("זה הסטנדרט הנדרש לבדיקות PCR") או לברוח משפטי ("זה מה שנחוץ כדי להגן על האינטרס הציבורי"). עומד בפנינו בן אדם שקשה לו, שהוא סובל, מטורטר, מתוסכל. והוא מבקש עזרה. קבענו רגולציה עם מטרה חשובה אבל פגענו בו. ואנחנו לא באמת מקשיבים. לא באמת מנסים להבין אותו.

אם נחשוב בטעות שהרגולציה נועדה להגן על "הסביבה"* או על "הבטיחות" או על "משק החשמל", אנחנו עלולים לשכוח את האנשים שצריכים לחיות עם הרגולציה הזו. רגולציה מיועדת לשפר חיים של אנשים ולהזיק כמה שפחות. וזה כולל את כולם, במיוחד את האנשים שעליהם הרגולציה מטילה חובות ודרישות.

*לקוראים הסביבתיים – אני מציג כאן גישה מאוד אתנופוצנטרית (האדם במרכז). זו תפיסת העולם שלי ואני מודע לכך שלא כולם יסכימו איתי.

הגורם האנושי בפעולה

ויש עוד היבט לכך שרגולציה עוסקת באנשים.

אחרי שקבענו רגולציה, מתחיל הדבר האמיתי. היישום של הרגולציה בפועל הוא המשחק האמיתי, כל תהליך קביעת המדיניות הוא רק הכנה. באנגלית קוראים לזה Regulatory Delivery – השלב שבו "מוסרים" את הרגולציה בפועל, מספקים אותה לציבור. זה כולל פיקוח (פעולות להגברת הציות), אכיפה וענישה (פעולות לטיפול בעבריינות מכוונת), בקרה (איסוף מידע על מה שקורה במציאות) ושירות (כל ממשק בין הרגולטור וזרועותיו לבין הציבור).

כשסיימנו עם הליך החקיקה קורה משהו מדהים – הרגולציה יוצאת מהדף אל החיים האמיתיים. והחל מאותו רגע אנשים אמיתיים צריכים להתמודד עם הרגולציה. ואז קורים כל מיני דברים מעניינים (ודברים גם מתחילים להשתבש).

למשל, פתאום אנחנו נתקלים בחוסר ציות להוראות. כתבנו את החוק הכי נהדר בעיננו. אבל אנשים לא מצייתים. למה? בדרך כלל התשובה תהיה "כי הם עבריינים – רק רוצים להרוויח כסף ולא אכפת להם מהאינטרס הציבורי". אבל זו לא תשובה וזה לא נכון. אנשים לא מצייתים כי הם לא יודעים שיש הוראה כזו, כי הם לא מבינים מה בדיוק דורשים מהם (נפוץ כשיש הרבה רגולציה מקצועית מסוגים שונים), כי הם לא מזדהים עם הרגולציה או כי בלתי אפשרי לציית לה. יש גם עבריינות מכוונת, אבל היא בשוליים.
מה שמתפספס זה שמולנו יש בני אדם שפתאום דורשים מהם לעשות משהו. וכמו בני אדם אמיתיים, לפעמים הם לא מבינים את ההוראות שכתבנו או שהם בכלל לא מודעים לקיומן.

ויש עוד דברים שקורים בעולם האמיתי, למשל – שונות בין אנשים מכל מיני קבוצות (גיל, מוצא, השכלה וכו'). לא כולם מסוגלים לקרוא נוהל שכתוב בשפה משפטית מסורבלת (כמו שלא כולם יודעים מה זה בדיקת PCR). ולא כולם יכולים למלא טופס ממוחשב.

אנחנו עושים מעט מידי מחקר משתמשים – למשל לתת למפוקח פוטנציאלי לקרוא נוהל או למלא טופס ולבדוק איפה הוא מסתבך ומה לא עובד לו חלק. זאת דרך מעולה לשפר דרישות, תהליכים ומסמכים; אבל היא מבוססת על כך שאנחנו זוכרים שמולנו יש בני אדם אמיתיים, שהם לא אנחנו ושצריך להתחשב בגורם האנושי הזה. גם שיתוף ציבור הוא כלי שמבוסס על הבנה שאנחנו לא סתם יוצרים רגולציה אלא נמצאים בממשק עם אנשים אמיתיים.

 

 

 

מדברים היום הרבה על הצורך לשלב דיגיטציה ואינטליגנציה מלאכותית בממשלה וברגולציה. אבל חשוב שלא נשכח את האינטליגנציה האנושית ואת הגורם האנושי.

המטרה היא לשפר חיים של אנשים. בפועל אנחנו משפיעים עליהם לטוב ולרע. ואם לא נתחשב בבני אדם – אנחנו מחמיצים את העיקר.