ביקורת קולנוע: Moneyball – מה בייסבול יכול ללמד אותנו על מדיניות ציבורית?

אחרי צפיה שנייה בסרט Moneyball הגעתי למסקנה שהוא צריך להיות צפיית חובה לכל מקבל החלטות.

על מה הסרט?

אזהרה: ספויילרים
הסרט Moneyball מבוסס על סיפור אמיתי. הסרט מספר על בילי ביין (בראד פיט), המנג'ר של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס – קבוצה עם תקציב נמוך שנאלצת להתמודד מול מועדונים עשירים שמגייסים כוכבים בכסף גדול. כשבילי מאבד את השחקנים המובילים שלו, הוא נאלץ לחשוב אחרת. במקום להסתמך על תחושות בטן, אינטואיציה של סקאוטים (ציידי ראשים שעוסקים באיתור שחקנים מבטיחים) ותפיסות מסורתיות של מה הופך שחקן לטוב, הוא מגייס אנליסט צעיר (ג׳ונה היל) עם רעיון מהפכני: בחירה בשחקנים לפי הנתונים הסטטיסטיים שלהם והתרומה שלהם לניצחון, ולא על סמך הרושם שהם יוצרים.

במקום לחפש כוכבים, בילי בונה קבוצה מחבורה של שחקנים לא נוצצים, אך עם נתונים מובהקים שמעידים על ערך מוסף ברור. הפרמטר היחיד: כמה נקודות כל שחקן מצליח להשיג במשחקים.

באחת הסצנות בילי ביין מפרק לחלוטין את שיטת גיוס השחקנים של הקבוצה, כשהוא מסתכל אך ורק על הנתונים של השחקנים. מוזמנים לצפות:

מדובר בשינוי פרדיגמה: ממערכת שקיבלה החלטות על בסיס ניסיון ו"עין מקצועית", למערכת שעובדת לפי נתונים ויעדים מדידים.

התוצאה היא שחקנים שמביאים נקודות ונצחונות, אבל עולים מעט מאוד ביחס למחירים שיתר הקבוצות משלמות.

כשנתונים מחליפים אינטואיציה

בעולם הבייסבול, כמו גם במדיניות ציבורית, אנשים מקבלים החלטות לפי אינטואיציה, ניסיון אישי והעדפות סובייקטיביות. בילי ביין מערער על כל זה. במקום להעריך שחקן לפי הסגנון, הקסם האישי או תחושת ה"ווינריות", הוא שואל שאלה פשוטה: כמה נקודות השחקן הזה מייצר על המגרש בפועל?

נשמע מובן מאליו? 
המהלך הזה מעורר התנגדות עזה – מצד הצוות המקצועי, העיתונאים ואפילו המאמן של הקבוצה. אבל לאורך הסרט אנחנו רואים איך הגישה החדשה מוכיחה את עצמה. בילי לא רק מצליח להתמודד עם הפער התקציבי – הוא בונה קבוצה תחרותית שמאיימת על הליגה ולמעשה על השיטה כולה.

כשממשלה פוגשת נתונים

בממשלות רבות תהליכי קבלת החלטות מבוססים לא פעם על תחושות, אידיאולוגיה, או ניחושים מושכלים. זה קורה לכולנו – כבני אדם.

לעיתים רגולטורים מציגים ניסוחים כלליים, לא משתמשים בניתוחים או בנתונים, והחלטות מושפעות מלחצים (ניהוליים, ציבוריים, משפטיים או פוליטיים) שגוברים על ניתוח מקצועי. במקרים רבים אין בכלל ניתוח השוואתי של חלופות או מדידה שיטתית של השפעת המדיניות בפועל. בדיוק כמו בבייסבול שלפני Moneyball – שיקולים מסורתיים, עמומים ולעיתים שגויים, שולטים בזירה.

המסקנה של בילי ביין: צריך לשנות את הפרדיגמה. אם אנחנו רוצים לנצח, צריך לעבוד בהתבסס על נתונים ולא על "תחושות". אפשר וצריך לבסס מדיניות על הגדרת מטרות ברורה, שימוש שיטתי בנתונים קיימים (גם אם הם לא נוחים), ניתוח אפקטיביות גם כמותי וגם איכותני, ובחירה בחלופות לפי הביצועים שלהם, לא לפי מסורת או נראות.

צריך לומר בכנות שזה לא תהליך קל. הוא דורש מאמץ ועבודה, השקעה בתשתיות מידע, שינוי תרבות ארגונית, והבנה שהמערכת תתנגד לשינוי. אבל כמו שבילי ביין גילה – זה משתלם.

לפעמים הנתונים לא מספרים את כל הסיפור

אחת הסצנות החזקות בסרט מתרחשת כשהשיטה הסטטיסטית כבר מיושמת, והקבוצה מתחילה להמריא. אבל אז בילי מזהה בעיה: חלק מהשחקנים, למרות נתונים אישיים טובים על המגרש, פוגעים במרקם הקבוצתי. הם לא משתפים פעולה, מבטאים גישה אגואיסטית ואפילו פוגעים במשמעת ובמחוייבות של יתר השחקנים. למרות שעל הנייר הם "שווים את הכסף" ומביאים תוצאות, הם פוגעים ביכולת של הקבוצה לתפקד ויוצרים בעיות במקום אחר.

בילי מקבל החלטה מרתקת: להעביר את אותם שחקנים לקבוצות אחרות. הוא עושה את זה בניגוד למה שהנתונים אומרים. לא כי הנתונים טועים, אלא כי הם לא מספרים את כל הסיפור. הוא לא זונח את שיטת ה־Moneyball, אלא משכלל אותה. הוא מוסיף נדבך קריטי: הבנה מערכתית, אנושית, של היבטים שפחות ניתן למדוד – אך חיונית לתפקוד. הוא משפר את המודל.

המסר ברור: נתונים הם הבסיס. אבל הם לא מטרה בפני עצמה וצריך לזכור שאי אפשר למדוד הכל. שיקול דעת מקצועי הוא לא ההיפך מנתונים, הוא כלי לנתח אותם ולהשלים אותם. יש היבטים שלא נמדדים היטב – כמו תרבות ארגונית, שיתוף פעולה או אמון. אבל הם עדיין קריטיים. להתעלם מהיבטים אלו בשם הדיוק המספרי זה עיוורון – ממש כמו הגישה הסובייקטיבית של דעות ותחושות.

בחזרה לעולם המדיניות

גם ברגולציה אנחנו יכולים למדוד לא מעט: זמן טיפול בבקשות, עלות לעסק, מספר ביקורות. ועדיין, יש משתנים שקשה או אי אפשר לאמוד באותה קלות – כמו אמון הציבור, איכות שיתופי הפעולה הבין־ממשלתיים, או השפעות רחבות על תרבות. אם נסתמך רק על מה שקל למדוד – אנחנו עלולים לפספס היבטים חשובים.

ופה חשוב לשים לב: זה לא תירוץ לוותר על שימוש בנתונים. הנתונים חייבים להיות שם, הם הבסיס. אחרי שבניתם תשתית חזקה של נתונים ואתם מתבססים עליה – צריך להפעיל שיקול דעת מקצועי כדי לזהות איפה הנתונים לא מספרים את כל הסיפור. לא כדי לנטוש את הגישה הכמותית – אלא כדי לשלב אותה עם שיקול דעת, הבנה של ההקשר, והכרה בעובדה שאנחנו עובדים עם בני אדם ומערכות מורכבות.

לסיכום

בעיני Moneyball הוא לא רק סרט על בייסבול, אלא על תהליכי קבלת החלטות ועל אומץ לשנות שיטה מהיסוד. הוא מלמד אותנו ששינוי עומק מתחיל בהגדרה ברורה של מטרה, בשימוש חכם במידע, ובאומץ להטיל ספק במוסכמות. והוא גם מזכיר לנו שהחלטות מקבלים על סמך נתונים אבל שלצד המודלים הכמותיים צריך גם הבנה אנושית ומערכתית.

אם זה טוב לליגת הבייסבול האמריקאית, כדאי שגם ממשלות ילמדו את השיעור הזה.