שיעור מהקורונה: מה גורם לאנשים להקשיב לרגולטור?

באמצע הגל הראשון של הקורונה, ממשלת בריטניה שלחה מסר ברור לאזרחים: "Stay Home. Protect the NHS. Save Lives."

המסר חזר שוב ושוב בפרסומות, בהודעות טקסט, בשלטים בכל רחוב.
והציבור? בהתחלה שיתף פעולה. כולם היו בבית. חוץ מהולכי רגל בודדים, לונדון נראתה כמו עיר רפאים.

אבל אחרי כמה שבועות משהו נסדק.

אמא לשלושה ילדים קטנים, בלי גינה, בלי סבתא שתעזור, עם בן זוג שעדיין הולך לעבודה, התחילה לשקול ברצינות לצאת. לא למסיבה. סתם, לסיבוב בשכונה. היא פחדה להידבק, אבל פחדה גם להתמוטט נפשית.
והיא לא היחידה. מיליוני אנשים התחילו לשאול את עצמם:
מה יקרה אם נשבר את הסגר ונצא החוצה? מה יקרה אם נישאר בבית?

במהות, השאלה האמיתית שהפרט שואל את עצמו: האם שווה להישמע להוראות?

אז מה בעצם קרה כאן?

ממשלות בכל העולם הסתמכו על הנחה די פשוטה:
אם נסביר לציבור למה חשוב להישאר בבית, ואם נזהיר אותו מהסכנות – הוא יציית.

וזו באמת הנחה סבירה. סך הכול, אנשים לא רוצים להידבק.
אבל יש כאן בעיה אחת קטנה: אנשים לא שוקלים רק את הסיכון הבריאותי.
הם שוקלים גם את הבריאות הנפשית שלהם. את הלחץ הכלכלי. את הסבל מהבדידות. את ההשפעה על הילדים. את הצורך לזוז, להיפגש, לנשום.

ובסופו של דבר כל אחד ואחת עושים לעצמם חישוב של עלות מול תועלת.

אבל זה לא  חישוב "אובייקטיבי". זה חישוב סובייקטיבי לגמרי. הוא תלוי בחוויה האישית, בציפיות, בפחדים, בתחושת השליטה ובעיקר באמון במערכת.

ולכן מדיניות שמתעלמת מהשונות הזו, שמתעלמת ממה שהציבור באמת מרגיש פשוט לא תעבוד.

הפתרון? להפסיק להניח שהציבור מגיב רק לחובות, היגיון או להנחיות.
ולהתחיל לעצב רגולציה שמבינה איך אנשים באמת מקבלים החלטות.

ומה אם ננסה להבין את הציבור באמת?

לשמחתנו נערך מחקר כדי לבדוק איך אנשים שוקלים אם לציית להנחיות סגר. חוקרות הכלכלה גבריאלה קונטי ופמלה ג’יוסטינלי בנו מודל פשוט אבל חזק כדי לבדוק: איך מתקבלת ההחלטה לציית? כשאנחנו מבינים אותה כהחלטה עם עלות ותועלת סובייקטיביים.

במהלך הסגר הראשון בבריטניה, הן ערכו סקר גדול בקרב מדגם מייצג של יותר מאלף בריטים.
לכל נבדק הן הציגו ארבע אפשרויות התנהגות:

1. לא לצאת מהבית בכלל
2. לצאת רק לפי הכללים
3. לצאת לפעמים גם בלי סיבה מוצדקת
4. להתעלם מההוראות
   

לכל אחת מהאפשרויות הן ביקשו מהנבדקים להעריך מה יקרה להם:

• מה הסיכוי להידבק בקורונה?
• מה הסיכוי להידרדר נפשית?
• האם הם יאבדו כושר גופני? עבודה? כסף?
• ומה הסיכוי שיתפסו וייקנסו?

כך נוצרה תמונה מורכבת של איך כל אדם רואה את העלות והתועלת של כל התנהגות, לא לפי מה ש"נכון" (על הנייר), אלא לפי מה שהוא מאמין שיקרה לו.

הממצאים היו מרתקים – שימו לב שהכל תפיסה סובייקטיבית של הציבור:

• הסיכון הכי משמעותי שגרם לאנשים לציית: לא המוות מקורונה, אלא דווקא החשש ש"יתפסו אותי".
• התועלת הכי משמעותית של אי־ציות: שיפור בבריאות הנפשית.
• נשים צייתו יותר מגברים, כי הן גם תפסו את הסיכון אחרת.
• אנשים בסיכון ("vulnerables") צייתו יותר, לא בגלל שהם חששו יותר לבריאות שלהם, אלא בעיקר כי עבורם התועלת מיציאה החוצה הייתה נמוכה.
• והכי מעניין: רבע מהציבור היה נשאר בבית אם היה מקבל פיצוי כספי מהמדינה עבור כך. אגב, הסתבר שעבור אנשים עם הכנסות נמוכות – הסכום שהיה משאיר אותם בבית הוא 500 פאונד, שזה כמעט בדיוק הסכום שהמדינה חילקה לכולם עבור תקופת הסגר (במילים אחרות: המדינה במקרה קלעה בול לציפייה של השכבות החלשות).
  

החוקרות גם בדקו איך ההתנהגות של אחרים משפיעה על ההחלטות.
כשהאזרחים ראו שהסובבים אותם לא מצייתים, חלק מהם בחרו גם הם לא לציית.
אבל אחרים, במיוחד אנשים פגיעים, דווקא בחרו לציית יותר כשהסביבה שלהם לא צייתה, כדי להגן על עצמם. הציות הוא דבר מאוד סובייקטיבי.

והן הלכו עוד צעד: הן בדקו איך משפיעה התנהגות של דמות ציבורית בכירה, במקרה הזה דומיניק קאמינגס, יועצו של ראש הממשלה – שנתפס מפר את הסגר.
התוצאה? האמון נשחק.
מה שראו במיוחד זה שאזרחים שתמכו במפלגה היריבה הגיבו בירידה חדה ברמת הציות. ציות הוא גם פקטור פוליטי.
אגב, ממשלות שעשו צעדים בוני אמון כמו קוריאה הדרומית – הצליחו לרתום את הציבור.

בשורה התחתונה המאמר מציע תובנה פשוטה אך חזקה:
ציות להוראות הוא תוצאה של חישוב אישי. אי אפשר לדבר בהכללות ואי אפשר לצפות שנוסחה פשוטה כמו הרתעה או קמפיין הסברה פשוט יפעלו על כל הציבור.
מי שמתכנן מדיניות חייב להבין את המנגנון הזה לעומק.

אז איך מיישמים את זה ברגולציה?

המאמר חקר את הסגר של הקורונה, אבל הוא מספק לנו שיעור חשוב בעיצוב מדיניות.
הנה ארבע תובנות שיכולות לשנות את הדרך שבה אנחנו בונים רגולציה:

1. הציבור לא עובד אצלנו, הוא שחקן רציונלי עם תפיסות משלו

אנחנו רגילים לחשוב שאם רק נסביר מספיק טוב, הציבור יפנים.
אבל אנשים לא מחליטים לפי דוח עלות-תועלת של הממשלה.
הם מחליטים לפי מה שנראה להם נכון, חשוב, מסוכן או משתלם – בעיניים שלהם.
רגולציה שלא מבינה את זה, פשוט לא תעבוד.

מה עושים?
אוספים מידע על התפיסות והחוויות של הציבור, מבצעים מחקרים וגם מדדים סובייקטיביים, רמות אמון.
מעצבים רגולציה שמבוססת על ההבנה של האדם בקצה – לא רק על ההיגיון של המשרד הממשלתי.

2. שונות = רגולציה דיפרנציאלית

לא כולם מגיבים אותו דבר.
נשים וגברים שונים. צעירים ומבוגרים שונים. פגיעים ובריאים שונים.

במקום לייצר רגולציה אחידה – צריך לעצב אותה בצורה שמתחשבת בקהלים שונים:
במסר, בתזמון, בשפה, ובכלים. זה אומר שגם היישום של הרגולציה בשטח צריך להיות דיפרנציאלי.

לדוגמה: אם הפחד המרכזי של אוכלוסייה מסוימת הוא דיכאון, אולי צריך להדגיש את התמיכה הנפשית למי שנשאר בבית במהלך הסגר ולא רק לאיים בסיכון לחלות.

3. אמון ציבורי הוא תשתית רגולטורית

אם הציבור רואה שהמנהיגים בעצמם לא מצייתים הוא מאבד אמון.
וכשאין אמון, לא יהיה ציות.

כללים, אכיפה והרתעה לא מספיקים.
השפה היא חלק מיישום המדיניות. הדוגמה האישית של מקבלי ההחלטות היא חלק מהמדיניות.
כדי לייצר אמון, רגולציה אפקטיבית דורשת שקיפות, הוגנות ובעיקר עקביות בין מה שאומרים לציבור לבין מה שעושים.

4. פיצוי כספי הוא לא בונוס, הוא חלק מהמדיניות

כשהמדינה דורשת מאדם לא לעבוד, לא לצאת, לא להיפגש, היא מטילה עליו עלויות ומחירים.
ואם אין פיצוי הוגן, היא יוצרת תמריץ לא לציית.
אפשר לספר לעצמנו שהסגר הציל אנשים ולכן הם אלה שצריכים להודות לנו, אבל לא ככה הציבור תופס את זה.

במילים אחרות: אי אפשר רק להטיל חובות, צריך גם לתת כלים לעמוד בהן – חומרית ופסיכולוגית.

______

רגולציה לא יכולה להתבסס רק על חוקים ותקנות. גם ידע של מומחים על מה "נכון וצודק" – לא מספיק.
היא צריכה להתבסס על הבנה עמוקה של איך אנשים תופסים סיכון, מה משפיע עליהם, ומה ישכנע אותם לשתף פעולה.