רגולציה טובה היא לא עניין של כוח

משהו חיובי אחד יצא מהקורונה – כל העולם למד כמה חשוב שהמדיניות הציבורית תהיה איכותית, וכמה נזק יכול להיגרם ממדיניות באיכות ירודה.

יש הרבה שיעורים ללמוד מסאגת הקורונה, אחד מהם הוא ש"יותר חזק" זה לא בהכרח יותר טוב.

למה להטיל סגר?

למשל, יש מדינות שהעדיפו להטיל סגרים אגרסיביים, יש מדינות שהתמקדו בניטור ויש כאלו שהתנהגו כאילו אין שום בעיה. הקורונה לא לגמרי מאחורינו, אבל בשנה הצטברו הרבה תובנות מתוך הניסיון של מדינות לטפל במגיפה.

הנה שלושה מחקרים מהשנה האחרונה.

מחקר שפורסם כבר בחודשי יולי 2020 מצא שהסגרים לא אפקטיביים כמו שנדמה לנו. הם השוו נתונים מחמישים מדינות בעולם, ולא מצאו שיותר סגרים או סגרים נוקשים יותר הביאו להפחתה של התמותה.

מחקר שפורסם בסוף 2020 בחן את חומרת הסגרים והמגבלות ש-160 מדינות הטילו על הציבור. הם בחנו את חומרת הסגר ועוד מגוון משתנים, ומצאו שסגר הדוק יותר – לא מקושר להפחתת התמותה.

ומחקר שפורסם על-ידי קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מצא שאין קשר בין עוצמת הסגר לחומרת התחלואה בקורונה.

מה קורה פה? הסבירו לנו שסגרים חזקים הם הדרך לצמצם הדבקות וכך נבלום את התחלואה והתמותה. איך ייתכן שסגר נוקשה לא מקושר לירידה בתמותה ובחומרת התחלואה?

אני לא כופר בכך שלסגרים יש השפעה על ההדבקות ושזה אמצעי לגיטימי ואפילו חשוב.

אבל הסיפור קצת יותר מורכב מזה. הרי ראינו שבישראל הוטלו סגרים נוקשים (שלושה עד היום) ולמרות שהייתה להם השפעה, זה לא עובד כמו קסם. לוקח לסגר זמן לעבוד והוא תלוי בציות של הציבור להוראות. וגם המומחים לא ידעו להגיד מה בדיוק תהיה התוצאה של הסגר.

רגולציה היא עניין של שכל

כשאנחנו מטילים רגולציה אנחנו מפעילים אלימות. אנחנו מכריחים אנשים לעשות משהו שהם לא רוצים.
אבל רגולציה טובה לא מבוססת על שימוש בכוח הכפייה, אלא על שימוש בשכל.

קודם כל, כוח הוא לא הפתרון. קחו למשל את הקורונה. אי אפשר לכפות על כל הציבור להסתובב עם מסיכה ברחוב. יש יותר מידי אנשים והם ביותר מידי מקומות. אפשר לאכוף את האיסור על אחוז קטן מהציבור. אין מספיק פקחים. אם כל הציבור לא מציית – האיסור לא יעבוד.

אבל החלק המעניין הוא שכדי שרגולציה תעבוד היא צריכה להיות חכמה ומדויקת. ופה אנחנו חוזרים לחוקרים מאוניברסיטת תל אביב. הם מצאו משתנה אחר שכן מסביר את היקף התחלואה והתמותה: זמן התגובה.

הסוד של מדינות שהתמודדו בהצלחה עם הקורונה הוא שהן הטילו מגבלות בשלב מוקדם.
זה הגיוני. אם יש לכם אויב שמכפיל את עצמו כל כמה ימים, צריך להכות בו כמה שיותר מהר. כל עיכוב הופך אותו ליותר מסוכן.

בניו זילנד הבינו את זה והטילו מגבלות מאוד מאוד מהר. בדרום קוריאה הדגש היה על בדיקות ובידודים נקודתיים, אבל זה הצליח כי הם פעלו מהר.

כל בעיה ציבורית צריכה מענה אחר. ואם המענה לא איכותי ולא מתאים – הוא לא יועיל (לא משנה כמה הוא אגרסיבי). במקרה של הקורונה, המפתח להצלחה לא היה עוצמת המגבלות אלא התזמון.

מדינות שהטילו מגבלות באופן הדרגתי (כמו ישראל) או השתהו בהטלת מגבלות (בריטניה וארה"ב) – סבלו מהקורונה יותר ממדינות שפעלו מהר.

בסוף זה עניין של עלות מול תועלת

השורה התחתונה היא שמדיניות אגרסיבית לא בהכרח יותר מועילה, אבל בדרך כלל – יותר מזיקה. כל הסגרים פגעו בחברה ובכלכלה, אבל התועלת השתנתה לפי התזמון.

זה בעצם עניין של עלות מול תועלת.
למדיניות אגרסיבית יש עלות ברורה, אבל זה לא מבטיח שתהיה לה תועלת.

למשל, אם משווים בין מדינות בתוך ארה"ב, אפשר לראות שמדינות שהטילו מגבלות חמורות על הציבור (כמו ניו יורק, קליפורניה או ניו ג'רזי) לא הצליחו להתמודד עם המחלה יותר טוב ממדינות שהפעילו גישה רכה יותר (כמו ורמונט, פלורידה או ויסקונסין). זה צד התועלת.

ועכשיו לצד העלות – המדיניות האגרסיבית של סגרים גרמה לאבטלה בשיעורים גבוהים. בפברואר 2021 שיעור האבטלה הלאומי בארה"ב היה 6.2%. אבל זה סוג של ממוצע, ובכל מדינה יש שיעור אבטלה שונה. לפי הנתונים של הממשל הפדרלי, במדינות שנקטו גישה אגרסיבית יש שיעורי אבטלה שנעים סביב 8%, בעוד שבמדינות שהתאפיינו בגישה מתונה יותר, שיעור האבטלה נעים סביב 3%.

וזה הלקח שכדאי לזכור: כשמציעים לכם פתרון מדיניות, תזכרו שהעלויות הן וודאיות, אבל התועלות הן בסימן שאלה.