איך דרום קוריאה התמודדה עם הקורונה?

דרום קוריאה וארה"ב אימתו את החולה הראשון בקורונה ב-20 לינואר. נכון ל-23.5 בדרום קוריאה חלו 218 אנשים למיליון תושבים ומתו 5 אנשים למיליון תושבים. לשם ההשוואה, בארה"ב חלו 4,983 למיליון תושבים ומתו 295 אנשים לכל מיליון תושבים. זה פי 20 חולים ופי 60 מתים.
ברור שדרום קוריאה התמודדה יותר טוב עם הקורונה.

ההבדל הזה נובע מכך ששתי המדינות פעלו אחרת לגמרי. סיפרתי פה בעבר על טעויות שהאמריקאים עשו, החל מהגבלות על ביצוע בדיקות, בירוקרטיה שמנעה יבוא מסכות ורגולציה שחולשת על רישוי חיסונים. אבל אחרי כל הטעויות, האמריקאים ניסו לעשות מה שעשו בישראל ובעוד מדינות – להטיל סגר נרחב שמונע התפשטות של המחלה, אבל פוגע בכלכלה.

בקוריאה עשו משהו אחר, שהיה מאוד מאוד אפקטיבי.

למה קוריאה הייתה צעד אחד לפני כולם?

דרום קוריאה יישמה לקחים שהיא למדה בעצמה כשהיא התמודדה עם התפרצות של מחלה ה-MERS בשנת 2015 (שהיא קרובת משפחה של ה-covid-19). באותה התפרצות נדבקו בקוריאה 186 איש ומתו 38 איש כתוצאה מה-MERS. כמעט 17,000 היו בסגר כחלק מהניסיון לשלוט במחלה. אחד הדברים שהפתיעו את הממשלה היה "מפיצי על" (super spreader), חולים בודדים שהדביקו המון אנשים אחרים.

במסגרת הפקת הלקחים מה-MERS, פיתחו ואימצו בדרום קוריאה גישה אחרת. במרכז המדיניות יש עיקרון ה-3T: Test, Trace, Treat: בדיקות, מעקב וטיפול. שימו לב שהשילוש הקדוש שלהם לא כולל סגר (שתופס מקום משני באסטרטגיה).

הרעיון הוא שמבצעים הרבה מאוד בדיקות ודואגים לקבל תוצאות מהר. ואז אפשר לתת מענה מיידי לכל אדם: אם הוא נקי – הוא ממשיך כרגיל, אם הוא חולה מאוד – יקבל טיפול, ואם הוא נדבק ולא מאוד חולה – יכנס לבידוד תחת השגחה רפואית.

כשהבדיקות נעשות מהר ובכמויות גדולות – לא צריך להטל סגר נרחב, פשוט כי יודעים מי צריך להיות בבידוד ומי לא.

והנה חמישה צעדים שקוריאה עשתה כדי לטפל בקורונה.

1. לא לחשוש להודות שאנחנו במשבר ולפעול בהתאם

דרום קוריאה מסווגת כל מחלה לפי סולם של 4 שלבים: כחול, צהוב, כתום ואדום. ב-2015 הגופים המקצועיים המליצו לממשלה להעביר את מחלת ה-MERS מרמת סיכון "צהוב" (caution) לרמת סיכון "כתום" (alert). זה לא נעשה. וכל משבר ה-MERS נוהל כאשר המחלה מוגדרת ברמה צהובה.
במשבר הקורונה של 2020 זה נראה אחרת. ב-20 לינואר אומת חולה ראשון ורמת הסיכון הועלתה מכחול לצהוב. אחרי שבוע, ב-27 לינואר (כשהיו ארבעה חולים), רמת הסיכון הועלתה לכתום. וב-23 לפברואר רמת הסיכון עודכנה לאדום. לא צריך לחיות בלחץ ולא צריך להגזים בשגרה, אבל בעת משבר צריך לדעת להגיב מהר. תשוו למה שכתבתי על ארה"ב.

2. פחות שליטה ממשלתית מרכזית – יותר הזדמנויות

ב-2015 הרגולטור הדרום קוריאני לא אישר שימוש פרטי בערכות בדיקה ל-MERS. ולכן אנשים היו חייבים להגיע לבתי חולים – ושם הם הפיצו את נגיף ה-MERS (עד שבתי החולים הפכו למקור ההדבקה הכי גדול). גם לא היו מספיק בדיקות.

הדרום קוריאנים הבינו שהם חייבים לערוך המון בדיקות ושצריך גם הרבה מעבדות שינתחו אותן, מיד כשמחלה מתחילה להתפשט. הם שינו את החוק וקבעו שבמצב חירום הרגולטור יכול לאשר באופן גורף שימוש בערכות בדיקה גם בלי לעבור ניסויים והליך רישוי מלא.

במשבר הקורונה הם איפשרו לחברות פרטיות להשתמש בערכות חדשניות שאין להן רישיון ואישרו למעבדות פרטיות לנתח אותן. כך הם הצליחו לבצע 20,000 בדיקות ביום, רובן בחינם. זה איפשר להם להימנע מסגר נרחב וגם להשתלט מהר על המחלה.

הממשלה בדרום קוריאה קיבלה חדשנות באהדה ולא נאבקה או הקשתה על מיזמים פרטיים. זה הוביל ליצירת פתרונות מקוריים כמו drive-through: בדיקה בלי לצאת מהרכב (לא המצאנו את זה בישראל).
בסך הכל הוקמו בדרום קוריאה כ-600 עמדות לבדיקת קורונה. זה התאפשר בזכות האמון שנתנו בחברות מהמגזר הפרטי.

3. תקשור סיכונים

בהתפרצות ה-MERS הרשויות הסתירו מידע מהציבור ולפעמים פשוט לא התאמצו למסור אותו. זה יצר חוסר אמון ופגע ברמת הציות. במשבר הקורונה, הגישה הייתה שלציבור יש זכות לדעת ושזה גם ישפר את רמת הציות להוראות.
הם אפילו הקימו יחידה לתקשור סיכונים, שתפקידה להבטיח שהציבור מקבל מידע מלא, ברור ובאופן מהיר ושוטף.

4. מעקב אחרי חולים ובידוד פרטני

הרשויות השתמשו במגוון אמצעים כדי לבצע מעקב אחרי הציבור, כדי שברגע שמישהו מוגדר כחולה – אפשר להתחקות אחרי כל המקומות שבהם הוא היה ולאתר את כל מי שהיה שם באותו זמן. מעקב סלולרי היה אחד הכלים. לא נכנס לדיון סביב סוגיית הפרטיות בהקשר הזה, אבל חשוב לומר שבזכות השקיפות והתקשורת הפתוחה, הציבור תמך במדיניות הזו. למשל, בסקר אחד 40% מהציבור אמרו שהם תומכים במדיניות, 49% תמכו בהרחבת איסוף המידע ורק 6% חשבו שיש לצמצם אותו.

כשמשלבים את זה עם כמות גדולה של בדיקות מהירות, מקבלים מענה מאוד חזק למגיפה.

5. שיתוף פעולה עם השלטון המקומי

בעת משבר התגובה המיידית היא להיות ריכוזי. אבל הקוריאנים בחרו לשתף את השלטון המקומי – הם שיתפו אותם במידע והאצילו להם סמכויות לטפל במשבר. שימו לב שנוצר פה כבר משולש של שיתוף פעולה: שלטון מרכזי – שלטון מקומי – ומגזר פרטי. זו גישה ליברלית שממש הפוכה ממה שעשו ממשלות רבות בעולם – החל מסין ועד ארה"ב.

שיתוף הפעולה עם השלטון המקומי הוכיח את עצמו במיוחד בהתמודדות עם אוכלוסיות שהצריכו טיפול מיוחד. למשל, הקורונה התפשטה במהירות בתוך קהילה דתית בשם Shincheonjji Church of Jesus. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: הם מקיימים טקסים דתיים בצפיפות רבה והם לא נשמעו להוראות של הממשלה (למשל, לא השתמשו במסיכות). בשלב מסוים יותר מ-60% מהנדבקים בקורונה בכל קוריאה היו מתוך אותה קהילה.

כאשר נתנו לשלטון המקומי סמכות ואחריות לנהל את המשבר – הם יכלו לפעול מהר ובהתאם למאפיינים המיוחדים של אותו מקרה, בלי לדווח ובלי לבקש אישור מהממשלה המרכזית. עיריית דאגו (Daegu) הובילה את המהלך לטיפול באותה קהילה, שבשיאו כלל בדיקה של 100% מהקהילה (200,000 איש) – כדי לאתר את כל החולים.

מה באמת מיוחד במה שדרום קוריאה עשתה?

כשעוברים על הצעדים השונים והלקחים שדרום קוריאה הפיקה, קשה שלא להשוות אותם למה שקרה בישראל ובמדינות אחרות בעולם.

אני חושב שהלקח הכי חשוב הוא שאנחנו חייבים ללמוד ולהשתפר, כי יהיה בעתיד עוד אתגרים. יהיה גל שני של הקורונה, יהיו רעידות אדמה ויהיו משברים אחרים. ואם לא נלמד מהניסיון שלנו, דברים לא ישתפרו.

יש ציטוט מפורסם (שלא ברור מי אמר אותו): "אל תבזבזו משבר טוב" (Never let a good crisis go to waste). לכל המדינות בעולם יש הזדמנות לנצל את המשבר הזה, כמו שדרום קוריאה עשתה אחרי 2015. האלטרנטיבה היא לתת לעבר לחזור על עצמו.