כל יזם יודע שתשואה באה עם סיכון. אבל רגולטורים פועלים הפוך. הם לרוב הם פועלים כדי למנוע סיכונים לחלוטין. הם לומדים לפחד מסיכון במקום לנהל אותו. הרי כל תקלה אחת תגיע לכותרות, ואף רגולטור נמדד יתוגמל על חדשנות שאפשרה תועלת או פתחה שוק חדש.
בקצרה: לרגולטורים אין תיאבון סיכון.
תיאבון סיכון הוא כמה סיכון הארגון רוצה או מוכן לקחת.
תקן ISO 31000 לניהול סיכונים מגדיר תיאבון סיכון (Risk Appetite) כך:
“the amount and type of risk that an organization is prepared to pursue, retain or take.”
למשל: אם כמשקיע פרטי יש לי תאבון סיכון גבוה – אני מוכן לסכן את הכסף שלי באופן משמעותי כדי שיהיה לי סיכוי להרוויח.
יכול להיות שאני אבחר להשקיע 100 אלף שקל בסטארט-אפ חדש. זה סיכון גדול (יש סיכוי גבוה שהחברה תכשל ואני אפסיד את כל הכסף שהשקעתי). מצד שני, אם החברה תצליח, אני עשוי להכפיל את ההשקעה פי 20.
לעומת זאת, אם תיאבון הסיכון שלי נמוך – אבחר באפיקים פחות מסוכנים כמו להשקיע במנייה של בנק. במקרה כזה הסיכון מצומצם וגם פוטנציאל הרווח: העליות והירידות בדרך כלל מתונות.
חשוב לזכור שיש קשר בין החשיפה לסיכונים לבין הסיכוי להשיג תועלות. ככל שאנחנו נמנעים מלקיחת סיכונים, אנחנו גם מוותרים על האפשרות לתועלות (תשואות) משמעותיות.
תיאבון הסיכון הוא הוסת, המצפן, שמשקף כמה סיכונים אנחנו מוכנים ליטול (ובהתאם כמה תועלת נוכל להפיק).
ולרגולטור? אין תיאבון
הרגולטור לא עובד בשביל רווח – אלא בשביל לצמצם נזקים לציבור.
באופן טבעי הוא לא מחפש תועלות, הזדמנויות, או צמיחה – אלא רק שלא תהיה פגיעה בציבור. ולכן תיאבון הסיכון של רגולטור הוא אפס.
אם תציעו לרגולטור לבחור בין מצב בטוח אך יקר למפוקחים לבין מצב מסוכן יותר אך עם תועלות מגוונות – רוב הרגולטורים יבחרו במצב בטוח כדי להימנע מהסיכון. כל המנגנון והסביבה של הרגולטורים דוחפים אותם לכך.
התוצאה היא שהנטייה של רגולטורים היא לייצר רגולציה שמרנית מאוד, עם מידת זהירות גבוהה, ולעיתים צמצום דרסטי של חדשנות או הזדמנויות.
כשאתם רגולטור, חשיבה על רגולציה במונחים של תיאבון סיכונים לא עובדת.
דוגמה: רגולציה על חדשנות טכנולוגית
נניח שהרגולטור שאחראי על בטיחות כלי טייס צריך להחליט האם לאפשר שימוש רחב ברחפנים.
אם הוא יאפשר – הפוטנציאל אדיר. למשל, למסירת תרופות במהירות באמצעות רחפנים. יש כאן תועלת אדירה: זמינות תרופות מהירה, חסכון בזמן, היעדר תלות בפקקים, ואפשרות להציל חיים.
אבל יש גם סיכון – רחפן עלול ליפול, לפגוע במישהו או לטעות בכתובת.
אם הרגולטור על ינסה להגדיר תיאבון סיכון – הוא יגדיר תיאבון סיכון מאוד נמוך ולכן יחליט לא לאפשר טכנולוגיה או פעילות חדשה. הוא לא יאשר עד שיהיה בטוח ב-100% שהטכנולוגיה החדשה בטוחה. כלומר המערכת תבחר להימנע מהסיכון מראש, בלי קשר לתועלות הפוטנציאליות.
בשוק הפרטי מאוד מקובל שחברות מגדירות לעצמן תיאבון סיכון. חברה מגדירה כמה כסף היא מוכנה לסכן בפרויקט, וזה מה שמאפשר לה לקחת סיכונים – שלפעמים משתלמים.
אבל לרגולטורים יש בעיה – קשה להם לומר 'אני מוכן ש-x אנשים ימותו בשנה מהסיכונים שעליהם אני אחראי'. זה גם נוגד את תפיסת התפקיד וגם השיח הציבורי לא מוכן לקבל רגולטור שמסכים לסכן את הציבור.
למרות שבעולם האמיתי אין מצב של אפס סיכונים, לרגולטורים קשה להגדיר לעצמם שהם מוכנים לקחת סיכונים.
הפתרון: עיקרון התועלת המצרפית
במילים אחרות: כשרגולטור בוחר בין חלופות מדיניות, הוא לא שואל רק “כמה נזק אני עשוי למנוע?” אלא גם “כמה מחירים החלופה שלי תגרום?" ו-"כמה תועלת נוספת נוכל להשיג?”, ואז מוודא שהתועלות עולות על העלויות.
עיקרון התועלת המצרפית אומר שגם אם לרגולטור אין תיאבון לסיכונים, הוא עדיין משתמש בסיבולת סיכון ובניתוח תועלת-עלות כדי לבחור את החלופה העדיפה ביותר.
לרגולטורים אין תיאבון סיכון – אבל חייבת להיות להם סיבולת סיכון.
מדיניות שמנסה לא לקחת סיכון בכלל – היא הסיכון הכי גדול שיש.
האתגר הוא לא רק להימנע מסיכון, אלא לנהל אותו באופן שמובן, מוגדר, עם גבולות – ולהבין מה ניתן לסבול, מבלי לשתק ולאפשר התפתחות.
הרגולטור - גיא מור 