הסיבה מספר 1 שרגולטורים לא מנהלים סיכונים

שני רגולטורים – תגובה אחת

דמיינו רגולטור ממשלתי כלשהו. זה יכול להיות במשרד האנרגיה, תחבורה, בריאות, הגנת הסביבה או כל תחום אחר.

נניח שמתרחשת תאונה בתחום סמכותו ואנשים נפגעים. למחרת התקשורת מבקרת את הרגולטור. כנראה שיהיה טור דעה שיכנה אותו "רשלן" או שהוא "מפקיר את הציבור". גם השיח הציבורי הרחב והרשתות החברתיות יסערו. סביר להניח שהרגולטור יקבל זימון לדיון דחוף אצל השר או מנכ"ל המשרד שלו. תעבור עליו תקופה מאוד לא נעימה.

עכשיו דמיינו תסריט אחר.

הרגולטור יוצר מסגרת כללים שאינה מכבידה מידי. עסקים קטנים צצים, המון מסעדות ומלונות חדשים נפתחים ויש פריסה מואצת של תשתית אינטרנט מהיר. מעצבים ישראלים מייצאים מוצרים לחו"ל והמצאות חדשות חודרות לשוק. המחירים לצרכן יורדים והמשכורות לעובדים עולות.

האם מישהו בציבור הרחב, בעיתונות, ברשתות החברתיות, או במשרד הממשלתי ישבח את הרגולטור? לא. כנראה שאפילו לא נחשוב עליו כשהמדיניות טובה ועובדת כמו שצריך.

הרגולטור נבחן רק כשקורה אסון

הבעיה אינה "כפיות טובה", הבעיה היא שכל המערכת בנויה כך שהרגולטור מקבל משוב רק כשמשהו רע קורה. למעשה, אין לרגולטור מדדים לגבי דברים טובים. הוא נמדד ונענש רק כשדברים רעים קורים.

כל המערכת אומרת לרגולטור: "לא אכפת לנו מהתועלת או מהמחיר של הרגולציה, אנחנו נשפוט אותך רק על תאונות ואירועים שליליים, אפילו אם הם נדירים. אתה, רגולטור יקר, תמיד נמדד על המינוס ולא על הפלוס."

פרופ' יובל פלדמן הסביר את זה היטב:

"נקודת המוצא צריכה להיות שהפקידים בשירות הציבורי אינם אנשים רעים, אלא כאלה הפועלים כפי שהונחו כדי לשמור על הקופה הציבורית. הבעיה היא בהנחת הבסיס של מנגנונים ביורוקרטיים, שלפיה מבין שתי הטעויות הקלאסיות שניתן לעשות, עדיף למנוע הטבה מאדם מאשר לתת הטבה למי שאינו זכאי לה. כך למשל, אם יבקש פקיד מהורה למלא טפסים מיותרים, לא יבואו אליו הממונים בתלונות, אולם אם ייתפס פקיד שוויתר על טופס נדרש או שכח לדורשו, הוא עשוי להיענש."

מצופה מהרגולטור למנוע תאונות, לא מצופה ממנו להגיע לתוצאה האופטימלית. אם קרה אירוע רע וקטן – זה רע מאוד. אבל זה לא מעניין אם נוצרה תועלת ציבורית רבה או אם הופחת עומס מהציבור.

אנחנו מענישים על תקריות שליליות אבל לא מסתכלים ולא מתגמלים על רגולציה מאוזנת ומתאימה.

hush-naidoo-595895-unsplash (1).jpg

גישה חד צדדית יוצרת שנאת סיכון

כל המערכת משדרת לרגולטורים להיות שונאי סיכון. גם אם זה אומר לייצר יותר רגולציה ממה שצריך – לייצר עומס רגולטורי באופן שיטתי. זאת לא קונספירציה ולא תאונה. כל הזמן דוחפים את הרגולטורים לקחת פחות סיכונים להחמיר עוד ועוד.

המסר לרגולטור הוא: "עדיף שתקבע רגולציה מוגזמת, כי כשיקרה משהו אנחנו תמיד נבוא אליך בטענות." זה מעוות את כל המערכת.

התופעה הזאת קיימת גם בעוד תחומים כמו רפואה מגננתית (רופאים שמחליטים איך לטפל בחולה מתוך חשש מתביעה עתידית). מחקר מצא שגם הסיקור של מניות מתמקד בשלילי. אבל בניגוד לרופאים או בעלי מקצוע אחרים, החלטה קטנה של רגולטור משפיעה על עשרות-אלפי אנשים. החלטה גדולה משפיעה על מיליונים.

המצפן הנכון

מה אמור להנחות את שיקול הדעת של הרגולטור? מכיוון שהרגולטור הוא משרת ציבור, הוא צריך לשפר את מצבו של הציבור. זאת אומרת לא להעדיף את האפשרות הכי מחמירה, אלא לאזן בין עלות לתועלת – או במילים אחרות לנהל את הסיכון.

אם אנחנו רוצים מדיניות בריאה אנחנו צרכים לשנות גישה. צריך להפסיק לשפוט את הרגולטורים רק על תקריות ואסונות.

בפוסט הבא נדבר על פרשת רמדיה ואיך היא תרמה לאפקט הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s