בין השנים 2018–2023 מדינת קליפורניה הקצתה כמעט 24 מיליארד דולר להתמודדות עם משבר ההומלסיות ולדיור בר־השגה. לא מדובר בתוכנית אחת אלא ברצף של החלטות תקציביות לאורך חמש שנות תקציב. ההערכה לסכום הזה מגיעה מניתוח של אנליסט של הסנאט של קליפורניה (LAO), שצוטט בדוח מבקר המדינה של קליפורניה. הכסף הוקצה דרך תשע סוכנויות ובאמצעות יותר משלושים תוכניות שונות. מדובר במאמץ רחב ורב-שכבתי, שנועד לתת מענה לבעיה מורכבת ודינמית.
בשנת 2024 מכון המחקר הובר מצא שמאז 2019 קליפורניה הוציאה כ-160,000 דולר על כל חסר בית, אך במקום לפתור את הבעיה, מספר חסרי הדיור רק עלה ב-30,000 נפש והגיע ליותר מ-181,000 איש.
מדיניות מורכבת לבעיה מורכבת
המדינה לא סתם “שפכה כסף”. היא הפעילה מנגנונים מגוונים: מענקי HHAP לרשויות מקומיות ולקואליציות אזוריות, תוכנית להסבת מלונות ומוטלים לדיור קבוע, תכנית חירום למניעת פינוי בתקופת הקורונה (כדי שאנשים לא יהפכו להומלסים), ותוכניות ייעודיות למשפחות. חלק גדול מהיישום בוצע ברמה המדינתית וחלק ממנו ברמה המקומית, עם חובות דיווח שונות לגופים שונים. זה מודל מגוון שמבוסס על התאמה לשטח, אבל גם יוצר פיצול מוסדי.
אין חיבור שיטתי בין תשומות (כסף) לתוצאות
וכאן מגיע הכשל המרכזי. לפי הדוח, למדינה לא היה מנגנון רוחבי שבודק את הקשר בין השקעת התקציב לתוצאה. לא הוגדר סט אחיד של מדדי הצלחה. לא נבנתה תמונת עלות-תועלת בין חלופות, לא הוגדרו יעדים.
ולא הייתה יכולת שיטתית לענות על השאלה הבסיסית: איזו תוכנית מצמצמת הומלסיות לאורך זמן, ובאיזה מחיר.
כבר בפברואר 2021 המבקר התריע על פערי תיאום ומעקב בין הגופים השונים והמליץ לרכז נתונים ולבנות תמונת מימון כוללת. בספטמבר 2021 הסנאט של קליפורניה דרש מגוף התיאום Cal ICH לדווח לציבור נתונים פיננסיים של התוכניות בתחום ההומלסים. בדוח שפורסם ב-2024 נקבע שלאחר השנים הראשונות הדיווח לא עודכן, ושאין תוכנית קונקרטית לביצוע הערכה כזו בעתיד.
יש אינדיקציות, אין מערכת
המציאות היא לא שחור-לבן. המבקר בחן לעומק חמש תוכניות ומצא אינדיקציות לתוצאות חיוביות בשתיים מהן. תוכנית Homekey להסבת מלונות נמצאה זולה יותר מבנייה של יחידות דיור חדשות. תוכנית הדיור למשפחות במסגרת CalWORKs הראתה עלות נמוכה יותר ביחס לעלות הציבורית של הומלסיות מתמשכת.
כלומר, יש סימנים לכך שחלק מהתכניות והכלים אפקטיביים ויעילים. אבל לגבי שלוש תוכניות אחרות שנבדקו, המדינה לא אספה מספיק נתוני תוצאה כדי שהמבקר יוכל להעריך אפקטיביות לאורך זמן. בחלק מהמקרים התקבלו נתונים חלקיים או שבכלל לא נאספו נתונים. לעיתים הרשויות הסתמכו על דיווח עצמי של גורמים מקומיים בלי יכולת אימות והשוואה (ואפשר לעשות את זה, ראו דוגמה ממכון ראנד).
הנתון 24 מיליארד דולר מתייחס לעלויות של התכניות שלא ניתן היה לאמת או לבחון את האפקטיביות והיעילות שלהן. אולי הן היו מוצלחות. אבל המבקר לא היה מסוגל לבחון את זה ולמעשה אף אחד לא יודע.
זה סיפור על עיוורון ניהולי
בעיני זה לא סיפור על בזבזנות. גם המבקר לא משתמש במונח הזה. הוא מדבר על חוסר מעקב מתמשך ועל קושי להציג אפקטיביות כוללת. חלק מהבעיה היא שה-24 מיליארד דולר מפוזרים על פני הקצאות שונות לסוכנויות ועל פני תכניות שונות. בגלל ריבוי הגורמים היה קושי לתאם ולעבוד באופן שתומך במטרות משותפות. מה שכן היה אחיד ועקבי יחסית בין הגופים הוא היעדר הגדרת יעדים להצלחה והיעדר איסוף שיטתי של נתונים על עלויות ותוצאות בפועל.
נראה שכאן גם טמון הלקח המרכזי. זו מדיניות שמבוססת על דחיפות, לחץ ציבורי ורצון להוציא תקציבים, בלי תשתית מדידה מראש שנבנתה מראש. התוצאה במקרים האלו תהיה עיוורון ניהולי וזה מתכון לבינונית במקרה הטוב, ולכישלון במקרה הנפוץ.
מה לומדים מזה ברמה הפרקטית?
ראשית, מגדירים יעדים ומקימים מנגנון איסוף נתונים ומדידה לפני שממהרים להוציא מיליארדים. הגדרת מדדי הצלחה ואיסוף נתונים הם לא “שלב טכני”, אלא חלק מליבת המדיניות והיכולת לנהל אותה.
שנית, ריבוי גופים מחייב גוף עם סמכות לתכלל ולנהל את התזמורת הזו, כולל הסמכות לקבוע סטנדרטים לדיווח ולדרוש נתונים בני השוואה.
שלישית, חייבים לבנות מראש מנגנון השוואת חלופות וניתוח עלות־תועלת, כדי שאפשר יהיה ללמוד ולשנות כיוון תוך כדי תנועה.
בלי שלושת אלה, המדינה לא מנהלת מדיניות – היא עושה ניסיונות ומקווה לטוב. ובמדיניות ציבורית תקווה היא לא תחליף לניהול מקצועי.
הרגולטור - גיא מור 