תאונות דרכים קטלניות והפחד מחדשנות

35,000 בני אדם נהרגו בשנת 2015 בארה"ב כתוצאה מתאונות דרכים. המספר הזה לא כולל את הפצועים, את הנזקים הנפשיים ואת הנזק לרכוש. על כל הרוג בתאונת דרכים יש 8 פצועים שזקוקים לאשפוז בבית חולים (280,000 איש בשנה) ו-99 פצועים שמקבלים טיפול רפואי ללא אישפוז (3,500,000 איש בשנה).

נהיגה היא אחת הפעולות המסוכנות ביותר שמבוצעת בחברה המודרנית. מצד שני, זו פעילות מועילה. אך מסתבר שאלה לא המכוניות שמסוכנות – אלא הנהגים. 94% מתאונות הדרכים נגרמות עקב טעות אנוש. הסיבות הנפוצות ביותר הן הסחת דעת, נהיגה בשכרות והירדמות על ההגה.

מחקר של חברת הייעוץ מקינזי מצא שניתן למנוע את רוב התאונות ולהציל חיים רבים באמצעות טכנולוגיות חדשות. אימוץ של טכנולוגיות שמסייעות לנהג ובעיקר מעבר לרכבים אוטונומיים ימנעו עד 90% מתאונות הדרכים (בתלות בתמהיל בין רכבים אוטונומיים ורכבים עם נהג על הכביש). אגב, תחשבו מה יקרה לשוק הביטוח ביום שבו טכנולוגיה תמנוע 90% מהתאונות ומי בדיוק עושה את הביטוח לרכב בלי נהג?

רכבים אוטונומיים יכולים להציל חיים

יש הסכמה בקרב המומחים שהמעבר לרכבים אוטונומיים יציל חיים, אך הרגולציה מעכבת את התהליך הזה, בעיקר בגלל החשש משינויים ומפני אי הודאות שכרוכה בטכנולוגיה החדשה (חשוב לציין שהתמונה מורכבת ויש גם שיקולים וטיעוני נגד – למשל בלינק הזה). המעבר הזה מפחיד את כולם – פוליטיקאים, רגולטורים, והציבור הרחב. אבל אם אנחנו יודעים שהוא יציל חיים, למה הוא כל כך מפחיד?

לאחרונה התקשורת סערה בגלל תאונות בהן היו מעורבים רכבי ניסוי אוטונומיים (למשל של Uber ו-Google). אין כזה סיקור לתאונות דרכים "רגילות", שמתרחשות בכל יום, בגלל שהן עניין שבשגרה. נהג ממוצע מעורב בתאונה על כל 165,000 מיילים שהוא נוסע (כ-265,000 ק"מ), הרכב האוטונומי הניסיוני של גוגל נסע קילומטראג' כפול ללא כל תאונה (וככל שהוא נוסע יותר – כך הוא משתפר והופך יותר בטוח). בחלק מהתאונות של רכבי ניסוי אוטונומיים המשטרה קבעה שהאשם בתאונה הוא נהג אנושי.

היקף ההרוגים בתאונות דרכים והסיכון להיהרג בתאונת דרכים אינו מתקבל על הדעת (1 ל-112) ויש המון תאונות קטלניות. המוח שלנו לא יכול להקדיש המון תשומת לב לכל כך הרבה תאונות. לכן אנחנו אירועים נדירים תופסים את תשומת הלב שלנו, למרות שיש בהם סיכון נמוך בהרבה (בדיוק אותו סיפור כמו עם תקיפות כריש). התוצאה היא שהשיח הפוליטי והתקשורתי מטעים – אנחנו שומעים יותר על תאונות דרכים של רכבים אוטונומיים בגלל שהם בטוחים יותר ויש שם פחות התאונות (ובכלל שחדש זה יוצא דופן). זו הטיה קוגניטיבית שנקראת "הטית הבולטות" (Salience), שגורמת לנו להתמקד דווקא באירועים יוצאים דופן למרות שהם נדירים.

פחד משינויים גורם לפחד מחדשנות

אבל יש כאן סיפור יותר עמוק והוא החשש המובנה שלנו משינויים ומדברים חדשים ולא מוכרים. טכנולוגיות חדשות הן – בהגדרה – משהו שמעורר אצלנו חששות. ולכן ההתייחסות אליהן לא רציונאלית לחלוטין. מקבלי החלטות עלולים לפעול בצורה שחוסמת טכנולוגיות וחידושים, בגלל חשש שמגיע מהבטן ולא מהראש. זוכרים את הסיפור הביזארי עם חוק הדגל האדום? זה בדיוק זה.

כל טכנולוגיה כרוכה בסיכונים, אבל טכנולוגיות חדשות בדרך כלל מביאות איתן שיפור – באיכות, במהירות, בעלויות נמוכות ובבטיחות משופרת. שיפור של הטכנולוגיה הישנה הופך את חיינו ליותר טובים ולעיתים קרובות – לבטוחים יותר. זה ברור כשחושבים על הסיבות הנפוצות ביותר לתאונות דרכים: רכבים אוטונומיים לעולם לא ישתכרו, הם לא יירדמו על ההגה ודעתם אינה מוסחת בקלות בגלל טלפונים ניידים (כמובן שיש להם חסרונות אחרים, וצריך לוודא שהיתרונות עולים עליהם).

אבל לא מודבר רק על כלי רכב – זה בכל תחום. בשנות ה-40 השימוש בפניצילין (מה שמכונה "אנטיביוטיקה") התרחב להיקף משמעותי. מומחים לבריאות הציבור מעריכים שהשימוש בפניצילין הציל את חייהם של כ-200 מיליון איש. כדי להבין את סדרי הגודל: במלחמת העולם השנייה נהרגו 75 מיליון בני אדם.

כשהפניצילין אושר לראשונה, לקח שלוש שנים בלבד להשלים את כל הניסויים הקליניים ולאשר את רישוי התרופה. במקרה של אינסולין (בשנות ה-20) זה היה אפילו מהיר יותר: בין גילוי התרופה לתחילת השימוש בה חלפו שלוש שנים.

היום נדרשות שנים רק כדי לאשר את מתווה הניסוי הראשון (ועוברות בממוצע 12 שנים עד שתרופה חדשה מאושרת ע"י הרגולטור). זה לא אומר שלא צריך רגולציה על תרופות, זה אומר שהחסם הרגולטורי הולך ומחמיר והוא מונע טכנולוגיות וחידושים שמצילים חיים. יש לרגולציה תועלת אבל גם מחיר של פגיעה בקדמה ובחדשנות. וצריך גם לזכור שלכל טכנולוגיה של "עקומת למידה" ושיפור לאורך זמן.

אם נניח לפחדים שלנו לשלוט בנו, אנחנו כופים על עצמנו להיחשף ליותר סיכונים (תאונות דרכים קטלניות, מחלות חשוכות מרפא ועוד). לכן חשוב שהרגולטורים וקובעי מדיניות יאפשרו קדמה שתביא לצמצום סיכונים. בשביל לעשות את זה עלינו להשאיר בצד חששות ולקבל החלטות שכוללות נטילת סיכונים שיש בצידם תועלת.