החוק שאסר לרקוד

בשנת 1926 עבר במדינת ניו יורק "חוק הקברט". החוק קבע שאסור לרקוד בשום מקום שפתוח לציבור ומוכר מזון או שתייה, אלא אם אותו מקום קיבל רישיון מיוחד. למי שאין רישיון קברט אסור היה לבצע בידור מוזיקלי, שירה, ריקוד או כל צורה אחרת של בילוי ("musical entertainment, singing, dancing or other form of amusement").

ב-2016 החוק עדיין היה בתוקף. באותה שנה היו בעיר ניו יורק כ-25,000 פאבים וברים, אבל בכל מדינת ניו יורק היו רק כ-120 בעלי רישיון קברט (ב-2017 מספרם צנח ל-97). אסור לרקוד בכל עסק אחר.

תחילת הדרך

מדובר בחוק מאוד שנוי במחלוקת. במקור כנראה שהחוק היה חלק מהחקיקה שנועדה לאסור על צריכת אלכוהול במהלך תקופת היובש, אבל הוא נשאר בתוקף גם אחרי תקופת היובש. התומכים בחוק טענו שהוא מצמצם מטרדי רעש לציבור. העסקים טענו שקשה ויקר לקבל כזה רישיון. אמנים ויזמים טענו שהחוק פוגע בחופש הביטוי ומנותק מהמציאות.

לא כל עסק יכול היה לקבל רישיון קברט. החוק קבע גם מדיניות של zoning: נקבעו אזורים שבהם מותר יהיה לרקוד במקומות בילוי, ורק עסקים בתוך אותם אזורים יכלו לבקש רישיון. הניסיון לתכנן מראש איפה אנשים ירקדו עורר ביקורת והתנגדות רבה. בין היתר נטען שהחלוקה לאזורים נועדה לייצר הפרדה גזעית בין לבנים לאפרו-אמריקאיים ולעודד ג'נטריפיקציה.

החוק עבר כמה גילגולים. למשל בין 1940 ל-1967 כל העובדים בעסקים עם רישיון קברט וכל האמנים שהופעו שם היו חייבים למסור את טביעות האצבעות שלהם ולשאת "כרטיס קברט", שנשלל מהם אם היה להם רישום פלילי. משך שנים בילי הולידיי לא יכלה להופיע בניו יורק מכיוון שהיה לה רישום פלילי בשל שימוש בסמים.

חוק שלושת הנגנים

ב-1971 החוק תוקן כדי לאפשר הופעות מוזיקה גם במקומות ללא רישיון קברט. הופעה הייתה מותרת אם השתתפו בה עד שלושה אנשים, ומותר היה להם לנגן רק על פסנתר, אורגן, גיטרה וכלי מיתר אחרים. מי נשאר בחוץ? תופים וכל כלי הנשיפה. במבט ראשון זה נראה תיקון שרירותי וחסר היגיון.

התיקון זכה לביקורת קשה בטענה שמדובר במהלך גזעני שנועד לחסום את מוזיקת הג'אז שהייתה מזוהה עם האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. החוק השפיע מאוד על תרבות הג'אז והרחיק אותה מניו יורק. ב-1986 בית משפט קבע שמדובר בהגבלה לא חוקתית והיא בוטלה.

חוק הקברט בשנות ה-2000

החוק נאכף במשך עשרות שנים. ב-2013 בעלים של בר בברוקלין קיבל דוח על הפרה של החוק. שוטר שעבר באזור זיהה אנשים מתנועעים ("swaying") לצלילי מוזיקת רוק. לא רוקדים, לא מתפרעים – מתנועעים. בראיון לניו יורק טיימס, בעל הפאב אמר שמאז אותו מקרה הוא נאלץ להימנע מלארח להקות רוק או להשמיע מוזיקה קצבית כמו פופ, מוזיקה לטינית ואלקטרונית, בגלל שזו הדרך היחידה שלו לוודא שאנשים לא מתנועעים. אגב, איפה עובר הקו בין התנועעות לריקוד?

לפי הטיימס, החוק יצר גם הסטה של הקהל. בגלל שאסרו על אנשים לרקוד בפאבים וברים, הם הלכו לבלות במקומות מחתרתיים ולא מוסדרים – כמו מחסנים נטושים. באותם אתרים יש מפגעים בטיחותיים, אין תנאים תברואתיים ואין שום פיקוח ממשלתי.

יכול להיות שזה מצמצם את מטרדי הרעש (למרות שהחוק לא מתייחס לעוצמת המוזיקה), אבל זה מייצר סיכון חדש ומשמעותי לקהל המבלים. מה שקיבלנו נקרא risk-risk trade off – החלפנו סיכון א' בסיכון ב'. זה מאוד נפוץ, במיוחד כשלא עושים ניהול סיכונים ברגולציה.

חצי ביטול

החדשות הטובות הן שחוק הקברט בוטל חלקית לפני שנה ב-31.10.2017. כן, הוא היה בתוקף 91 שנים – בערך בגיל של סבא וסבתא שלכם. אם תחפשו מידע על רישיון הקברט – תתקשו למצוא כי עיריית ניו יורק הסירה את העמודים הרלוונטיים מהאתר שלה (לדוגמה כאן).

למרות שהחובה לקבל רישיון בוטלה, ההגבלה האזורית (zoning) עדיין בתוקף: גם היום אסור לרקוד בעסק שמחוץ לאזורים שנקבוע בחוק.

בנוסף, העסקים לא יהנו מיד מהביטול. פאבים, מסעדות ומועדונים כפופים לרגולציות רבות נוספות כמו תברואה, אלקטרוניקה, כבאות והיתר להגיש אלכוהול. בבקשה לרישיון עסק מאותם רגולטורים, העסקים נדרשים להצהיר האם הלקוחות ירקדו בעסק – ועד היום כמעט כל העסקים (חוץ מ-97 בעלי רישיון קברט) הצהירו שהלקוחות לא ירקדו. לכן, כדי שלא להפר את רישיונות העסק שלהם, העסקים צריכים לפנות לשורה של רגולטורים ולבקש לתקן את הרישיון.

חוק הקברט הוא סיפור על חוק עקום, שהיה בתוקף כמעט 100 שנים למרות ששנים היה ברור שהוא מיותר ומזיק.

זאת דוגמה לבעייתיות בכך שרגולציה נקבעת ללא הגבלת זמן. רגולציה שבמקור אולי הייתה רעיון טוב ממשיכה להתקיים גם כשהיא לא רלוונטית ואפילו מזיקה. מילטון פרידמן קרא לזה "עריצות סטטוס קוו". החוק הוא גם דוגמה ל-zombie regulation: החוק ממשיך לחול דה-פקטו גם לאחר שהוא בוטל בגלל ריבוי הרגולטורים והקשר ביניהם.