ההבדל בין רגולציה למיסים

מחאה נגד מיסים ואגרות

"מספיק להיות פראירים. הגיע הזמן להפחית את אגרת רישיון הרכב, אנחנו משלמים יותר מידי."

מידי פעם הקמפיין הזה עולה מחדש ברשתות חברתיות. לקמפיין הזה מתלווה תמונה שלפיה אגרת רישיון הרכב בישראל גבוהה בהשוואה לעולם.

אפשר לשאול על הקמפיין הזה כל מיני שאלות. למשל, לא ברור מי ערך את ההשוואה, ממתי ומאיפה הנתונים – אבל הקמפיין האלמותי ממשיך להתגלגל. גם לא ברור אילו שירותים ניתנים לאזרחים באותן מדינות תמורת אותן אגרות והאם הם משלמים אגרות או מיסים נוספים.

אבל מה שמוזר בעיני זה שכמעט אין קמפיינים מקבילים בנושא עלויות הרגולציה (בשנים האחרונות יש מעט יותר מבעבר, אבל זה עדיין לא כוחות).

27545648_10209333200162010_3776712280932896838_n

מיסים ורגולציה עולים לציבור כסף

באחד הפוסטים הראשונים כתבתי על כך שהשיח הציבורי מתמקד בתקציב המדינה (שמגיע ממיסים) ולא ברגולציה, למרות ההשפעה האדירה שלה. לצד ההתעלמות מרגולציה יש בלבול בין רגולציה למיסים. ובדרך כלל הציבור מפספס שהקרב האמיתי הוא על הרגולציה.

כל מס או אגרה מממנים פעילות ציבורית כלשהי. זה עניין תקציבי פשוט: הכנסות מול הוצאות. אם אתם לא רוצים לשלם אגרה מסוימת – יצטרכו לחתוך בתקציב ציבורי כלשהו. למשל – לצופף יותר תלמידים בכיתה או להקטין את סל הבריאות. המשחק הוא בעיקר על תקציב תפעולי (כסף שהממשלה מוציאה) ולא בכוח אדם, בגלל מבנה ההעסקה הקשיח במגזר הציבורי.

יש חלופה לצמצום הוצאות הממשלה: להעלות מס אחר. למשל את מס ההכנסה או את המע"מ כדי שיגבה סכום שווה להפחתה של אותה אגרה. מכיוון שמדובר בתקציב, או שמבטלים הוצאה או שצריך יותר כסף ממקום אחר. ואם נחסוך 500 ש"ח באגרות רישוי אבל נשלם 500 ש"ח יותר למס הכנסה – לא עשינו הרבה (כנראה יהיו השפעות חלוקתיות על השאלה "מי משלם" – אבל במאקרו הציבור ישלם את אותו סכום).

הרפורמה האמיתית

כאן אני רוצה לעזוב את הדיון על מיסים ואגרות ולחזור לתחום שלי, כי שם נמצא הכסף. כשהציבור מתרעם על גובה האגרות, הוא בעצם רוצה לשמור יותר כסף בכיס ולשלם פחות לממשלה. אבל יש דרך אחרת – לצמצם את עלויות הרגולציה. רגולציה עולה לציבור בדיוק כמו מיסים. למעשה, אפשר לטעון שעלויות הרגולציה הן סוג של מס.

אם הממשלה מחייבת אותי לשלם 50 ש"ח בשנה כמס ובכסף הזה היא מתקינה אמצעי בטיחות, זה שקול למצב שבו הממשלה תקבע רגולציה שתחייב אותי לרכוש אמצעי בטיחות שעולה 50 ש"ח בשנה. השגנו את אותה תוצאה והעלות לאזרח זהה.

עלות הרגולציה היא כמו מס שלא נכנס לכיס של הממשלה

לכן אם נערוך רפורמה ברגולציה על בינוי, תקשורת, יבוא, יצוא, דיני עבודה וכו' – אפשר לחסוך לציבור כסף גדול בלי לקצץ ממקור תקציבי. הרפורמות שגובשו ב-2016 ו-2017 ייצרו חיסכון שנתי של כ-3 מיליארד ש"ח לציבור. ואסור לשכוח שהעלות הגבוהה בכלל נמדדת בזמן המתנה לאישורים ממשלתיים (למשל עיכוב בקבלת היתר בניה), מה שנקרא time to market.

רפורמות ברגולציה הן הרפורמות האמיתיות כי הן מתמקדות במהות (האם התהליך הזה נחוץ?) ולא בסכומי כסף שרירותיים (האם נכון לשלם אגרה של 1,000 ש"ח או של 800 ש"ח?). אגב, אם נושא המיסים בוער לכם – בואו נבחן את הרגולציה והבירוקרטיה שכרוכה בתשלום מיסים (טפסים, דיווחים, אישורים). כל עצמאי יכול לספר על הזמן שהוא משקיע בתשלום המיסים. לפי מדד Doing Business 2019 עסק מקדיש 239 שעות בשנה להתעסקות בתשלום מיסים.

אבל יש תופעה מוזרה: מצד אחד הציבור קורא להפחית אגרות ומיסים, ומצד שני הוא מבקש להוסיף עוד רגולציה (בעיקר אחרי אסונות). זאת אומרת שגם השיח הציבורי לא עקבי: הציבור דורש שלממשלה יהיה פחות תקציב וגם מבקש שהיא תחייב אותו להוציא יותר כסף. ומה יקרה אם נקבל את מה שאנחנו מבקשים? אם מפחיתים את המיסים והאגרות, מאיפה היו לממשלה משאבים לנהל ולפקח על כל הרגולציה שאנחנו מבקשים ממנה להוסיף?

כנראה שיש מיסים ואגרות שנכון להפחית ויש רגולציה שצריך להוסיף. אבל השיח הציבורי שלנו חלקי וסותר את עצמו.

הרבה פעמים כשאני מקיים שיח ציבורי עם אזרחים ועסקים הם מבלבלים בין עלויות הרגולציה לבין עלויות שהם משלמים כאגרות ומיסים. כל פעם מחדש הם מופתעים לגלות שקל לבטל דרישה רגולטורית מיותרת, אבל שמורכב להפחית או לבטל אגרה שלדעתם גבוהה "מידי" (וזה בעיקר עניין של דעה). חלק מההפתעה שלהם קשורה בכך שעלויות הרגולציה הרבה יותר גבוהות מהאגרה ולכן הם ציפו שיהיה יותר קשה לטפל בהן.

כדי להמחיש את זה אסיים בסיפור.

מתי קשה להפחית את עלויות הרגולציה? כשהן שלובות באגרות

בעבר עבדתי על רפורמה שאחד הסעיפים שלה היה הכפלת תוקף הרישיון. היחידה המקצועית הסכימה שבהחלט נכון להאריך פי 2 את תוקף הרישיון כי מיותר לבצע בדיקות בתדירות כל כך תכופה. השינוי הזה לבדו היה חוסך לציבור חצי מעלויות חידוש הרישיון כי התדירות תופחת בחצי.

אבל לאותה יחידה הייתה בעיה: חידוש הרישיון היה כרוך גם בתשלום אגרה. והארכת תוקף הרישיון הייתה מביאה להפחתת חצי מתשלומי האגרות. עכשיו היחידה במלכוד: היא רוצה לחסוך לציבור כסף באמצעות הארכת תוקף הרישיון, אבל מהלך כזה יפגע בתקציב שלה ולא יאפשר לה למלא את תפקידה.

בסוף הרפורמה יצאה לפועל. אבל מה שהקשה על המהלך היה צמצום הכנסות המדינה מאגרות ולא השינוי המהותי של הפחתת תדירות הבדיקות. אגב, החיסכון לציבור מהפחתת עלויות הרגולציה עלה בהרבה על גובה האגרה. שם הכסף ואפשר לחסוך אותו. החדשות הטובות הן שהיום רוב הכסף מרוב האגרות לא מגיע למשרד הממשלתי שגובה אותו, אלא לקופה הכללית של משרד האוצר, כך שבדרך כלל הממשלה לא נמצאת במילכוד הזה.

הגיע הזמן שנדבר על הכסף הגדול של הרגולציה ולא על הכסף הקטן של האגרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s