רגולציה כופה היא לא תמיד הפתרון

המלחמה בקוקאין

שנת 2009. איוו מוראלס, נשיא בוליביה מגרש את הרשות למלחמה בסמים של ארה"ב (DEA) משטח בוליביה. במשך שנים ארה"ב נלחמה בגידול הקוקה (ממנו מפיקים את הסם קוקאין) במטרה לחסל אותו. אבל היא נכשלה: גידול הקוקה רק הלך והתרחב.

אחרי שממשלת בוליביה סיימה את היחסים עם ה-DEA היא יצרה מדיניות חדשה. במקום לנסות לחסל את גידול הקוקה, היא החליטה לשלוט בהיקף התופעה. בוליביה בחרה בגישה יוצאת דופן: היא התירה גידולי שדות קוקה לשימוש בתרופות וטקסים דתיים תוך פיקוח ממשלתי (ואסרה על ייצור סמים). זו מדיניות הרבה יותר רכה משל האמריקאים, אבל התוצאה הייתה צמצום של 15% בהיקף שטחי גידול הקוקה במדינה.

ויש פה גם עניין חזק מאוד של שפה. ממשלת ארה"ב הגדירה מדיניות של מיגור תופעה באמצעות מלחמה בה (והם ניהלו מלחמה במובן המילולי של המילה). מנגד, בוליביה בחרה במדיניות מאפשרת תחת פיקוח מתוך הכרה במשתנים חברתיים ותרבותיים (למשל: שימוש בקוקה לתרופות, מסורת של טקסים דתיים אצל השבטים האינדיאניים וכו').

במדיניות ציבורית העובדה שמפעילים יותר כוח לא אומרת שמשיגים יותר תוצאות. כמו שאומר הפתגם האנונימי:

"אם הפעלת כח לא פותרת את הבעיה שלך, כנראה שאתה לא משתמש במספיק שכל."

יש עוד המון דוגמאות למדיניות שמיועדת להשיג מטרה מסוימת – אבל משיגה בדיוק את ההיפך. לפעמים קוראים לזה "אפקט הקוברה" ולעיתים "חוק התוצאות הבלתי צפויות". הנה עוד דוגמה מתחום מובהק של מדיניות ממשלתית וכוח.

המלחמה בנשק

לארה"ב יש מדיניות ייחודית לגבי החזקה ושימוש של נשק על ידי אזרחים. התיקון השני לחוקת ארה"ב מגן על הזכות של תושבי ארה"ב לשאת נשק. למרות תרבות הנשק יש בארה"ב גם חקיקה ורגולציה שמגבילה את אופן השימוש בנשק.

אחת ההוראות הכי מפורסמות ברגולציה על נשק בארה"ב היא אזורים חופשיים מנשק (Gun Free Zones). הרעיון פשוט ומאוד קורץ: באזורים מוגדרים אסור לאף אחד (חוץ מרשויות אכיפה) לשאת נשק חם. המטרה היא שלמרות שבארה"ב יש זכות כללית לשאת נשק, אותם אזורים רגישים יהיו "סטריליים" ולכן לא יהיו בהם אירועי ירי המוניים . אלא שבמציאות זה לא עבד.

באזורים ללא נשק (gun free zone) מתרחשים רוב מוחלט מאירועי הירי ההמוני בארה"ב.

על פי מרכז המחקר למניעת פשע בארה"ב, בין השנים 1950-2018 יותר מ-97% מאירועי הירי ההמוניים התרחשו באזורים שהוגדו כחופשיים מנשק. איך זה ייתכן שהרוב המוחלט של אירועי ירי המוניים קורים דווקא איפה שאסור לשאת נשק? הרי אלו אמורים להיות אזורים שיבטיחו שקט וביטחון.

סיבה 1: אזורים חופשיים מנשק הם אזורים בהם "הטרף קל". באזורים רגילים בארה"ב אנשים מסתובבים עם נשק ויכולים להגן על עצמם. אבל באזורים חופשיים מנשק, רק לפושע יש נשק. התוצאה היא שבאותם אזורים הציבור הנורמטיבי נשאר חסר הגנה יותר מאשר בכל אזור אחר. בכל מקום אחר, הפושע מורתע (כי אולי מישהו נושא נשק), אבל אזורים חופשיים מנשק מונעים הרתעה כזו ומבטיחים לפושע יתרון. הטענה היא שפושעים נמשכים לאזורים חופשיים מנשק.

סיבה 2: אנשים פחות ערניים כשהם באזורים חופשיים מנשק. בגלל ה"הבטחה" שבאזורים אלו אין נשק חם, אנשים נוטים להיות פחות דרוכים וחסרי תשומת לב. זה כמובן לא מטיל את האחריות על הקורבנות של הפשע (בכל שנה מתרחשים בארה"ב כ-700 מקרי מוות בשנה של תוקף, שהוכרע על ידי האדם שהותקף), אבל הנתון הזה מקטין את היכולת לשים לב להתנגות חשודה, להגיב מהר ולהגן על עצמם.

סיבה 3: אין בקרה מספיק טובה. אזורים חופשיים מנשק יהיו כאלו רק אם יש בקרה אמיתית על מי שנכס אליהם. יש כאן הבטחה משתמעת, שהממשלה תבטיח שאנשים לא יכנסו עם נשק לאזור חופשי מנשק. במוסדות שלטון ובשדות תעופה יש בדיקה ביטחונית, אבל בקניונים ובבתי ספר לא תמיד יש בדיקה מספיק טובה והתוצאה היא שהאזור לא באמת חופשי מנשק.

יכול להיות שיש סיבות נוספות, אבל אי אפשר להתעלם מהנתון הזה. יותר מ-97% מאירועי הירי ההמוניים התרחשו דווקא באזורים חופשיים מנשק בארה"ב. יוצא שהאזורים החופשיים מנשק מושכים פושעים אלימים. זו מדיניות שמביסה את עצמה: מטרת המדיניות היא צמצום אירועי ירי ושימוש לרעה בכלי נשק באזורים רגישים, אבל התוצאה הפוכה – כמעט כל האירועים קורים שם. זה כמו להקים שמורת טבע ושכל הזיהום יהיה בתוכן. זה כמו להילחם בגידול הקוקה – ובכך לחזק אותו (זה מזכיר שיר של אלאניס מוריסט).

וזה פרדוקס נוסף של יישום מדיניות. לכן מקבלי החלטות מוכרחים להביא בחשבון מגוון משתנים, לבצע פיילוטים ולתקן את המדיניות בהתאם לנתונים שנאספים. מדיניות רגולציה היא לא "שגר ושכח" – גם אחרי ההחלטה הכרחי לבחון את תוצאותיה ולהבין איך ההשפעות מושפעות בהתאם לזמן, למקום ולחברה.

___

תודה לליפז דדון חורי על הסיוע במחקר ובכתיבה.