אפקט הקוברה – כאשר המדיניות גורמת לתוצאה ההפוכה

כל החלטה מיועדת כדי להביא לתוצאות טובות. אבל לפעמים המציאות מפתיעה אותנו וההחלטות שלנו גורמות לתוצאות לא רצויות ואפילו מזיקות. התופעה הזו מכונה "אפקט הקוברה".

כשזה קורה לאדם פרטי – זאת בדרך כלל בעיה שלו. אבל כשזה קורה לממשלה – בדרך כלל הרבה אנשים יסבלו מהכשל הזה.

הסיפור המקורי שעל שמו קרוי אפקט הקוברה, קרה בהודו בתקופת הקולוניאליזם הבריטי.

הקוברה המקורית: הבריטים נגד הקוברות

בערים גדולות כמו דלהי הייתה מכה של נחשי קוברה ארסיים. זה מאוד לא בריא שנחש קוברה מכיש אותך, ולכן הבריטים החליטו שצריך לצמצם את מספר הקוברות בערים. לכן הם קבעו פרס לכל מי שיביא גופת של נחש קוברה מת. הפרס היה נדיב כדי שהאוכלוסייה ההודית תסכים להסתכן ולנסות להרוג נחשי קוברה. נשמע כמו פתרון חכם ויעיל.

אבל אחרי ההחלטה הזו קרה משהו מפתיע – מספר נחשי הקוברה רק הלך וגדל.

התברר שההודים הבינו שיש מחיר לגופה של נחש קוברה ולכן הם התחילו לגדל אותם במספרים גדולים בחוות. ואז הם הביאו ("מכרו") את הנחשים לשלטונות הבריטיים. ולכן אוכלוסיית הנחשים לא הופחתה. בנוסף, בעיית הקוברות לא נפתרה – והשלטונות הבריטיים חילקו סכומי כסף אדירים ונוצר בור תקציבי בלי תחתית.

הבריטים מאוד כעסו כשהם גילו את זה והם הודיעו שהם מפסיקים לשלם פרס על גופות של נחשי קוברה.

ואז קרתה עוד הפתעה – ההודים הפסיקו לגדל את נחשי הקוברה בחוות והקוברות ברחו והציפו את הערים.

הבריטים עשו שתי טעויות – בהתחלה הם יצרו תמריץ "לייצר" עוד נחשי קוברה במקום להקטין את מספרם, ואחר כך הם גרמו להודים לזנוח את החוות ולשחרר את הקוברות.

הסיפור הזה נחשב לקלאסיקה של החלטות עם תוצאות לא צפויות. לצערנו הבריטים לא היו האחרונים שסבלנו מהחלטות עם תוצאות בלתי רצויות. הנה עוד כמה סיפורים.

אפקט הקוברה בכל מקום

סיפרתי בעבר איך המלחמה בסמים בבוליביה רק חיזקה את ברוני הסמים ואיך אזורים ללא נשק הפכו למוקד לאירועי טווח המוניים. יש עוד המון דוגמאות.

בטיחות בדרכים

למשל, רגולציה שחייבה התקנת חגורות בטיחות וכריות אוויר ברכבים – גרמה לנהגים להיות פחות זהירים. התוצאה היא שהנוסעים ברכב היו מוגנים יותר, אבל הולכי רגל ורוכבי אופניים נפגעו יותר בתאונות דרכים עם רכבים. זה דומה לחסרונות של חובת חבישת קסדות – שעליהם סיפרתי פה בעבר.

בטיחות בחשמל

מקובל לקבוע רגולציה של הסדרת עיסוק במקצוע כדי להבטיח את הרמה המקצועית של מי שעוסק בתחום. המטרה של רגולציה כזו היא להבטיח שהרופאים, עורכי הדין והמהנדסים בשוק יותר מיומנים ולכן יהיו פחות תקלות ובעיות. בפועל, לפעמים זה עובד ההיפך.
כאשר נקבע שחשמלאים חייבים ברישיון כדי לעסוק בתחום – התוצאה הייתה יותר תאונות עם פצועים מעבודות בחשמל. התברר שחובת קבלת הרישיון יצרה מחסור של חשמלאים בשוק. כאשר בעלי בתים לא הצליחו למצוא חשמלאי פנוי, חלקם החליטו לבצע בעצמם עבודות חשמל בבית.

זיהום אוויר

בשנות ה-80 היה זיהום אוויר חריג במקסיקו סיטי, שרובו נגרם מהרכבים הפרטיים של 18 מיליון תושבי העיר. ממשלת מקסיקו סיטי החליטה לצמצם את מספר הרכבים על הכביש.
הם העבירו רגולציה שכל רכב לא יכול לנסוע ביום אחד בשבוע – לפי הספרה האחרונה של מספר הרכב (למשל, רכבים שמספרם מסתיים ב-1 לא נוסעים ביום ראשון וכו').

אלא שהרגולציה הזו לא צמצמה את זיהום האוויר בעיר, להיפך.

למרות שהעירייה אסרה עליהם להשתמש ברכב יום אחד בשבוע, אנשים עדיין היו צריכים להגיע לעבודה ולמקומות אחרים. חלק מהתושבים עברו להשתמש בתחבורה ציבורית, כמו שהרגולטור רצה שיקרה.
אבל חלק מהתושבים נסעו במונית, ובאותה תקופה המוניות היו מזהמות יותר מרוב הרכבים הפרטיים. אנשים אחרים קנו רכב נוסף (שהמספר שלו מסתיים בספרה אחרת) ונהגו בו יותר אחד בשבוע. איזה רכב הם קנו בשביל יותר אחד בשבוע? רכב זול, ישן ומזהם מאוד.

העירייה רצה להפחית את מספר הרכבים על הכביש כדי לצמצם זיהום, אבל בפועל הם כמעט לא הפחיתו את מספר הרכבים ורק הגדילו את הזיהום. תחליפו "רכבים" ב-"קוברות" וזה בדיוק אותו סיפור כמו הבריטים.

שכר בכירים בחברות ציבוריות

דוגמה אחרת קרתה ברגולציה הפיננסית בארה"ב. בשנות ה-80 עלו בארה"ב טענות שהשכר של מנהלים בחברות ציבוריות גבוה מידי. לכן נקבעה רגולציה שחייבה את החברות לכלול בדוחות הפומביים דיווח על שכרם של נושאי המשרה בעלי השכר הגבוה ביותר בתאגיד. המטרה הייתה שהשקיפות תייצר ביוש (shaming) ותביא לצמצום התופעה. אלא שבפועל הרגולציה עזרה למנהלים לדעת כמה מרוויחים המקבילים שלהם. בזכות הרגולציה, המנהלים יכלו לדרוש העלאה בשכר ובתגמולים אחרים. כתוצאה מהרגולציה הזו – שכרם של המנהלים עלה.

השיעורים שהקוברות מלמדות אותנו

זה פשטני מידי לומר שלא צריך רגולציה. כי באותה מידה אפשר לומר שלא צריך לקבל החלטות.

אנחנו צריכים ללמוד כמה שיעורים מאפקט הקוברה:

1. להיות צנועים וזהירים – כשאנחנו מגבשים מדיניות יש לנו מטרות וכוונות טובות, אבל צריך לזכור שאנחנו עלולים לגרום בדיוק להיפך.

2. לחשוב על תמריצים. כשאנחנו קובעים רגולציה אנחנו אומרים לאנשים מה לעשות. אבל זה לא אומר שהם יעשו מה שאנחנו רוצים.

3. להתמקד בתוצאות ולא בתהליכים. כשהרגולציה אומרת מה לעשות (ולא איזו תוצאה להשיג) יש יותר סיכוי שמשהו ישתבש.

4. לבדוק את עצמנו בדיעבד. ככה אם משהו השתבש – נוכל לזהות את הבעיה ולתקן.