בישראל הימורים פרטיים הם עבירה פלילית. אסור לארגן הימורים ואסור להשתתף בהם. בגלל שחוזה הימורים הוא בלתי חוקי, בית משפט גם לא יאכוף אותו. אבל – וזה אבל גדול – לממשלה מותר לארגן הימורים.

ברוכים הבאים לפינה האקדמית – שבה נדבר על מחקרים אקדמיים. בפוסט הזה נראה מאמר של פרופ' עופר גרוסקופף. בשנת 2018 גרוסקופף מונה לשופט בבית המשפט העליון, כך שכבר לא מדובר רק על חוקר באקדמיה.

המגבלות על שוק ההימורים בישראל

הממשלה יצרה לעצמה מונופול. במה שנוגע להימורים חוקיים בישראל – כל הקלפים נמצאים בידי הממשלה:

החוק להסדר ההימורים בספורט מעניק למועצה להסדר ההימורים בספורט זכות בלעדית לארגן ולערוך הימורים על תוצאות משחקים ותחרויות ספורט;
סעיף 231(א)(2) לחוק העונשין מקנה למפעל הפיס בלעדיות על הימורים בכל תחום שאינו תחרויות ספורט;
וסעיף 231(א)(1) מאפשר לשר האוצר לתת היתר לקיים "הגרלות".

המשמעות היא שיש מונופול אחד להימורים בתחום הספורט ומונופול שני להימורים בתחומים אחרים. וכל הגרלה שאתם רוצים לעשות – חייבת היתר מיוחד משר האוצר (נניח חברה מסחרית שמגרילה מתנות בין לקוחותיה, עמוד פייסבוק שמגריל חופשה בין מי שעשה לייק).

איך לפקח?

מצד אחד יש איסורים פליליים ואזרחיים שמונעים הימורים, ומצד שני יש תעשייה ענפה של הימורים בחסות הממשלה. איך מיישבים את זה?

בגלל שלא אסרנו לחלוטין על הימורים בישראל (והמאמר מראה שאין הצדקה לזה, גם לא פטרנליזם), השאלה המרכזית בעיני היא לא "האם לאפשר הימורים?", אלא "איך?". המאמר שואל מי צריך לארגן את ההימורים : הממשלה או השוק הפרטי. החלופה למונופול הממשלתי היא משטר רישוי – אפשר יהיה לקבל רישיון לעריכת הימורים, תחת פיקוח ממשלתי. משטר כזה פועל בהצלחה באנגליה ובחלק ממדינות ארה"ב, למשל – נבאדה (לאס וגאס).

האם יש הצדקות למונופול ממשלתי על הימורים?

יש שתי טענות מרכזיות שנועדו להצדיק מונופול ממשלתי על שוק ההימורים:

הימורים כמקור הכנסה

זו טענת "הרע במיעוטו" – הימורים הם תופעה שלילית וצריך לאפשר אותם רק כמקור הכנסה למען מטרות חברתיות רצויות. רק כאשר ההימורים הם בחסות הממשלה. יש שלוש תשובות משכנעות לטענה הזו: אין בעיה למסות הימורים פרטיים וכך לייצר הכנסה למדינה; אם הימורים פסולים מוסרית – יש בעייתיות קשה בכך שהם מבוצעים על-ידי הממשלה; אם הימורים הם מקור להכנסה ממשלתית כמו מס הם עלולים להיות "מס רגרסיבי" שמוטל דווקא על החלשים.

עוד בעיה עם טיעון ההכנסה הממשלתית היא שבשיטה הישראלית הרווחים לא מגיעים לקופה הציבורית, אלא נשארים אצל גופים עצמאיים חוץ-תקציביים (מפעל הפיס והמועצה להסדר ההימורים בספורט). השימוש ברווחי ההימורים לא נקבע לפי סדרי העדיפויות הלאומיים ומנותק מניהול תקציב המדינה.

הימורים ופשיעה

טענה שניה היא שהימורים פרטיים קשורים לפשיעה. כאן התשובה לטענה תלויה בסוג הפשיעה. אם מדובר בחשש שמארגן הימורים פרטי ידחוף אנשים להימורים (במיוחד אוכלוסיות פגיעות) – הדבר מצדיק פיקוח על הפעילות, אבל הפיקוח יהיה הרבה יותר אפקטיבי אם נפריד את מארגן ההימורים מהגורם המפקח. היעדר הפרדה כזו עלול להחריף את החשש.

חשש שני הוא מפני ניצול מהמרים כפייתיים, שעלולים ליטול חלק בפעילות עבריינית כדי לממן את ההימורים שלהם. זו פשיעה שנלווית להימורים. התשובה של המחבר: הטענה הזו שקולה לטיעון שכדי לצמצם בעיות שקשורות בשתיית משקאות אלכוהולים נרשה רק לממשלה למכור אותם. פשוט אין קשר בין הבעיה הזו לזהות הגורם שמארגן את ההימורים.

החשש האחרון הוא מפני השתלטות של גורמים עברייניים על פעילות ההימורים. אלא שדווקא כיום יש יותר סיכון שזה יקרה. כאשר הימורים פרטיים הם בלתי חוקיים, מארגן ההימורים צריך לפעול מתחת לראדר הממשלתי, הוא זקוק להגנה מאנשי החוק ולמנגנון גביית חובות (כי הוא לא יכול להיעזר בבית משפט ובהוצאה לפועל). זו קרקע טבעית עבור ארגוני פשיעה ומצב כזה גם מעודד הפעלת אלימות. צ'רצ'יל אמר: "כשאתה הורס שוק חופשי – אתה יוצר שוק שחור". תחת משטר של רישוי – מארגן ההימורים לא יצטרך להסתתר ואת ההגנה הוא יקבל מרשויות החוק. אפשר גם לטעון שהמיסים שמארגן ההימורים ישלם תחת משטר של רישוי יהיו נמוכים מהסכומים שהוא נארץ לשלם כיום לארגוני פשע.

המסקנה של המאמר היא שבין אם אתם חושבים שהימורים היא פעילות לגיטימית ובין אם אתם חושבים שמדובר בפעילות פסולה – אתם אמורים להעדיף משטר של רישוי על מונופול ממשלתי.

אני לא חובב הימורים, אבל אני מוכרח להודות שהניתוח הזה משכנע. ממש לא ברור הצורך במונופול ממשלתי על שוק ההימורים. יותר משכנע להטיל איסור גורף על ההימורים, מאשר להעניק למדינה בלעדיות על התחום. מעניין אם תהיה לפרופ' גרוסקופף הזדמנות לעסוק בנושא כשופט בבית המשפט העליון.

__
המאמר המלא:

עופר גרוסקופף "פטרנליזם, תקנת הציבור והמונופול הממשלתי בשוק ההימורים" המשפט י"א, 2002.