השעה האפלה של משרתי הציבור

לפני כמה ימים צפיתי בפעם השנייה בסרט "שעה אפלה" (Darkest Hour). הסרט מתרחש בשנת 1940 בבריטניה. בזמן שהגרמנים כובשים במהירות את הולנד וצרפת, ההנהגה הבריטית המבוהלת צריכה להחליט איך לפעול – האם לחתום על הסכם שלום עם הגרמנים או לבחור בגישה לוחמנית.

בעיני הסרט מעולה וגרי אולמן נותן ביצוע מעולה בתפקיד צ'רצ'יל. ובצפייה השנייה שמתי לב למסר מעניין על עבודת הממשלה. לא בטוח שלכך התכוונו היוצרים של הסרט , אבל זו יצירה אומנותית וזו הפרשנות שלי.

** אזהרת ספויילרים – מכאן אני מתחיל לתאר את המתרחש בסרט **

הדילמה של צ'רצ'יל

בתחילת הסרט צ'רצ'יל ממונה לראש ממשלה בשל אילוצים קואליציוניים. צ'רצ'יל דוגל בקו לוחמני – הוא מאמין שהיטלר מסוכן ואסור להיכנע לו. מהצד השני ניצבים צ'מברליין והליפקס – שדוגלים בקו פשרני ובחתירה להסכם שלום עם היטלר. כולם מפחדים, כולם רוצים בטובתה של בריטניה והם מתווכחים על הדרך הנכונה לפעול. ברקע מגיעים דיווחים על נפילת צרפת ועל כך שהצבא הגרמני עומד לכתר ולהשמיד את הכוחות הבריטים בצרפת.

לאורך הסרט צ'רצ'יל נמצא במאבק מול יריביו הפוליטיים. הסצנות המתוחות ביותר לא עמוסות באקשן. יש בחדר 5-6 אנשים בלבד. כי ככה מתקבלות החלטות – בפורומים מצומצמים. לאורך הסרט מופעל על צ'רצ'יל לחץ רב והוא נשחק, עד שהוא עומד להודיע לפרלמנט על כניסה לשיחות שלום עם היטלר. בדרך לפרלמנט הוא מחליט לרדת מהרכב שלו ולנסוע את יתר הדרך ברכבת התחתית. ושם מתרחש רגע השיא של הסרט.

צ'ר'צ'יל נכנס לקרון מלא באנשים רגילים, פוגש אותם בחיי היום יום שלהם. כולם מזהים אותו ומשתתקים אבל כשהקרח נשבר, הנוסעים בקרון מציגים את עצמם בפני צ'רצ'יל והוא מבקש להתייעץ איתם – האם הם מוכנים למלחמה ואף לפלישה גרמנית, והאם הם מעוניינים בהסכם שלום עם היטלר. התשובה של הציבור מוחצת. הם מוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה ולעולם לא יסכימו לחתום על הסכם שלום על היטלר. זה רגע ההארה של צ'רצ'יל. כשהוא מגיע לפרלמנט הוא מכנס בלשכה שלו ישיבה פתוחה אליה כולם מוזמנים, והוא מודיע שהוא מתנגד להסכם שלום. משם צ'רצ'יל צועד לפרלמנט ומציג עמדה לוחמנית ובלתי מתפשרת כלפי היטלר וגרמניה הנאצית. הוא מצליחה לסחוף גם את יריביו הפוליטיים לתמוך במדיניות הזו.
[רוב הסרט תואם את האירועים ההיסטוריים אבל הסצנה ברכבת התחתית לא התרחשה במציאות]

אז מה גיליתי בצפייה השנייה בסרט? שהוא מותח ביקורת על האופן שבו החלטות ממשלתיות מתקבלות.

איך מתקבלות החלטות?

סגור וקטן מול פתוח וגדול

מצאתי ניגוד בין שני עולמו מקבילים: העולם של הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות, והעולם של הציבור הרחב. רואים את הניגוד הזה בסצנות השונות – האם השיח מתקיים בין קבוצה מצומצמת של 3-4 אנשים, או בין מספר לא מוגבל של משתתפים כמו בקרון הרכבת ובדיון פתוח בלשכה של צ'רצ'יל? רוב הסצנות הן בחדרים סגורים שאי אפשר להיכנס אליהם וכמובן שלא יוצאים אל הציבור. היציאה של צ'רצ'יל לציבור מתרחשת במקרה והיא שוברת את המוסכמה שהשיח מתנהל בין מקבלי ההחלטות.

מגוון ותמהיל

הסצנות הסגורות לא רק מתאפיינות במספר מועט של משתתפים, אלא רק בהרכב מוגדר. כולם גברים, לבנים, רובם המכריע מבוגרים ודי ברור שהם אנשי "צווארון לבן". אותו דבר אנחנו רואים בפרלמנט, יש אולי שתי נשים.
לעומת זאת, ברחוב האוכלוסייה מגוונת מאוד ובקרון הרכבת התחתית יש גברים ונשים, חלקם פועלי כפיים, גבר שחור, ילדים ואמהות עם תינוקות. קהילה מגוונת, ציבור אמיתי כמו במציאות.

טקטיקה מול אותנטיות

מאחורי הדיונים הפוליטיים יש טקטיקה. לא הכל על השולחן. למשל, צ'מברליין והליפקס שואלים את צ'רצ'יל שאלות פרובוקטיביות כדי להוציא ממנו תשובה שתירשם בפרוטוקול ותשמש נגדו. זה שיח טקטי של עמדות ולא שיח אותנטי של צרכים.

לעומת זאת, הציבור מדבר מהבטן. הוא "יצרי" במובן הטוב – אותנטי. כשהם צועקים שהם לא מוכנים להיכנע להיטלר אין מאחורי התשובה מניפולציה, זה באמת הרצון שלהם. יוצרי הסרט בחרו להדגיש שהציבור הוא לא המון מטומטם, אלא משכיל ואינטליגנטי: כשצ'רצ'יל יושב בקרון הוא מתחיל לומר ציטוט ואחד מהנוסעים משלים אותו.

משל שיתוף הציבור

אני לא חושב שהמסר של הסרט הוא הנגדה בין הפוליטיקה לבין הציבור. נקודת המפנה של הסרט היא המפגש של הפוליטיקאי עם הציבור. מפגש שלא מתרחש עד לאותה סצנה. הסרט הוא על שני עולמות שלא טוב שיש ביניהם ניתוק. העם והממשלה צריכים להיות בשיח.
הסרט מציב בפנינו מראה – זה סיפור על כך שמקבל ההחלטות לא פוגשים את הציבור ולא שומעים אותו.

אחרי שצ'רצ'יל פוגש את הציבור ושומע אותו – מגיעה ההתבהרות, הוא יודע מה הוא צריך לעשות. זה לא אומר שכל החלטה מקצועית צריכה להיות מוכתבת על פי הדעה הפופולרית ברחוב. אבל שיח עם הציבור מחבר אותנו למציאות והוא גם מאפשר לחדד ולדייק את המחשבות.

אפשר לראות שני צ'רצ'ילים – אחד של העולם הפוליטי המסוגר ואחד של העולם שבו פותחים את השיח לציבור ומקשיבים להם. צ'רצ'יל הוא שחקן פוליטי ותיק, והוא דימוי למערכת הממשלתית כולה שלא באה במגע עם הציבור שאותה ההיא אמורה לשרת. לפחות בסרט, שיתוף הציבור הציל את צ'רצ'יל כי לבד הוא לא הצליח להתמודד עם הלחץ הפוליטי.

מקבלי החלטות יכולים לשבת עם עצמם ולהחליט לבד, והם יכולים לצאת ולשמוע את הציבור לפני שמקבלים החלטה. זה גם ההבדל בין צ'רצ'יל ליריבים שלו. לכולם יש כוונות טובות וכולם מוכנים לעשות פשרות. אבל צ'רצ'יל הוא היחיד שפוגש את הציבור ואז משקף את התובנות והעמדות שלהם.

ואם הגעתם עד לכאן – מגיע לכם קצת לצחוק. אני ממליץ לכם לצפות בקטע הזה מתוך הסרט, שבו צ'רצ'יל מתקשר לרוזוולט נשיא ארה"ב ומבקש ממנו תמיכה צבאית. בשיחת הטלפון שני המנהיגים מנסים למצוא דרך יצירתית לעקוף רגולציה ממשלתית.

__

הסרט זמין לצפייה בנטפליקס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: