רבים מוטרדים מהסכנות שבשינוי אקלים. דוח של חברת הייעוץ מקינזי מצביע שהתדירות של אירועים קיצוניים כתוצאה משינויי אקלים (כמו גלי חום קיצוניים, היעדר נגישות למי שתיה, עליית פני הים, הוריקנים ועוד) תלך ותגבר בשנים הקרובות.

לפי הדוח, בעתיד אותם אירועים קיצוניים גם יתרחשו באיזורים חדשים בהם הם לא היו נפוצים בעבר. במקינזי מסבירים שיותר ויותר אזורים יהפכו לא ראויים למחיה או לגידול חקלאי, פריון העבודה בחוץ יירד כתוצאה מגלי חום ואוכלוסיות חלשות ברחבי העולם יתקשו להגיע למי שתיה ראויים.

אם אנחנו רוצים לפתור בעיה כזו – אנחנו צריכים להתמקד בסיבה שגורמת לה.

למה אנשים מזהמים?

כדי לצמצם את הסיכון של שינויי אקלים אנחנו צריכים קודם כל להבין למה אנשים בכלל מזהמים. הרי אם פליטת גזי חממה היא פעילות מזיקה, למה שאנשים יעשו אותה שוב ושוב לאורך שנים?

התופעה הזאת נקראת החצנה – מישהו יוצר נזק, אבל הנזק מועבר לאחרים (מופנה החוצה ולא פנימה). במקרה הזה, מי שפולט גזי חממה לאטמוספירה מייצר השפעות שליליות עבור אחרים (עוד אנשים סובלים מגזי החממה), אבל הוא לא נושא בכל העלויות והנזקים שהוא יוצר.

קחו למשל מפעל שמייצר מכונות. עולה לו 30 לייצר מכונה והוא מוכר אותה ב-100. בסך הכל משתלם: 100 פחות 30 = 70 (הרווח של המפעל מכל מכונה). אבל תהליך הייצור של מכונה פולט גזי חממה שיוצרים נזק סביבתי של 80. אם לוקחים בחשבון את הזיהום הסביבתי אז ייצור המכונה היא פעולה מזיקה: היא יוצרת ערך של 100, אבל נזק של 110 (30 + 80). אם המפעל הזה היה צריך לשלם על הנזק הסביבתי שהוא גורם – הוא היה משנה את ההתנהגות שלו. הוא היה מפסיק לייצר את המכונה או מוצא תהליך ייצור פחות מזהם.

אבל בגלל שהמפעל לא משלם על הזיהום שהוא מייצר – הוא ימשיך כרגיל למרות שהפעילות הזו לא יעילה (הנזק גבוה מהתועלת). זאת בעיה של החצנה.

איך אפשר לפתור בעיה של החצנות?

ממשלה שרוצה לטפל בזה יכולה לבחור בין שתי גישות.

הגישה המשפטית אומרת לקבוע רגולציה של אסור ומותר. נגיד לאנשים איך להתנהג. נגביל את היקף הזיהום המותר (תקן ביצוע) או נקבע למפעל באיזו טכנולוגיה להשתמש (תקן תהליך). זה פתרון מלאכותי. בפתרון כזה הממשלה אומרת: למפעל עדיין יהיה תמריץ כלכלי לזהם, אבל אני אכריח אותו לא לזהם. זה מייצר מערכת שלמה של כללים, פיקוח ואכיפה – כי למפעל משתלם לעשות א' והממשלה רוצה שהוא יעשה ב'. התוצאה היא שמבזבזים המון מאמץ על משחק של שוטרים וגנבים.

הגישה הכלכלית אומרת שצריך לשנות את התמריץ של המזהמים, כדי שהם יבחרו להפחית את הזיהום. בשביל לעשות את זה אנחנו צריכים לגרום למזהם להפנים את העלויות של הזיהום. הרעיון הוא שאם המזהם יישא בעלות הנזק שהוא יוצר – הוא ימצא בעצמו פתרון יעיל ומועיל בעצמו.

לכן מומחים מכל העולם טוענים שהדרך הכי יעילה להפחית את פליטת גזי חממה היא להטיל מס על ייצור פחמן. המפעל שמייצר גזי חממה יצטרך לשלם מס בגובה הנזק שהוא גורם מפליטת פחמן לאטמוספירה.

הרעיון הוא להשתמש בכלכלה כפתרון לשורש הבעיה. אם למפעל יש תמריץ לזהם בגלל שהוא לא משלם את מלוא המחיר, צריך לגרום לו לשלם את מחיר הזיהום. ומכאן הכל אמור להסתדר, כי למפעל יהיה תמריץ למצוא פתרונות שיפחיתו את הזיהום (ואם אין – הוא יפסיק בעצמו את הפעילות המזהמת).

זה בגדול הרעיון של מיסוי פליטת גזי חממה: מי שפולט פחמן ישלם מס על כל טון שהוא פולט והמס כבר יגרום למזהם לעשות את הדבר הנכון. השאלה הקשה היא – איך עושים את זה?

כמה נזק נגרם מפליטת גזי חממה?

כל מה שצריך לעשות זה לקבוע כמה נזק נגרם כתוצאה מפליטה של טון פחמן דו-חמצני, ואז להטיל מס על היצרנים באותו סכום. אבל כאן מתחילה הבעיה – איך אפשר בכלל להעריך את גובה הנזק?

הרבה מדינות מתמודדות עם האתגר הזה ואין תשובה אחת. ההבדלים בין מדינות הם עצומים וה"מחיר" הסביבתי של טון פחמן משתנה ממדינה למדינה. למשל, בפולין המס על טון פחמן הוא פחות מדולר אחד, בצרפת המס הוא 49 דולר ובשוודיה המס הוא 121 דולר.

כלכלנים משתמשים במודלים מורכבים כדי להעריך את הנזק כתוצאה משינויי אקלים ואת ההשפעה של טון פחמן אחד על האקלים. הכלכלן וויליאם נורדהאוס אפילו קיבל פרס נובל לכלכלה על תרומתו לפיתוח המודלים האלו. אבל מדובר במודלים מאוד מורכבים והכלכלנים מתקשים להסכים על הגובה המדוייק של הנזק.

אבל למרות השונות הגדולה בין מדינות בגובה המס, נראה שיש מספר שחלק מהמודלים מתחילים להתכנס סביבו. מדובר על מס בגובה של כ-45 דולר לכל טון פחמן, וכלכלנים מסכימים שהמחיר הזה צריך לעלות כל שנה ב-5%.

אם כל המדינות יטילו מס פחמן לפי התמחור זה, כנראה שהתוצאה תהיה הפחתה מיידית של 18% בפליטת גזי החממה. לפי ההערכות, אם מס כזה יוטל היום, עד לשנת 2050 הוא יעצור כמעט לחלוטין את פליטת גזי החממה – בגלל העלייה במחיר הפחמן.

הרעיון מאחורי מס פחמן

מס פחמן הוא רק דוגמה. מיסים יכולים להיות תחליף לרגולציה מסורתית של איסורים וחובות. המודל של מס שייך למשפחה של כלים שנקראת "רגולציה מתקדמת". זאת רגולציה שמשנה התנהגות, אבל בדרכים יותר מתוחכמות מאשר לקבוע מה אסור לעשות. כי עדיין מותר לפלוט פחמן דו חמצני – רק שצריך לשלם מס על כל טון.

המיסוי הזה נקרא "מס פיגוביאני" – זה מס שהמטרה העיקרית שלו היא לשנות התנהגות ולא לגבות כסף לקופת המדינה. מס פיגוביאני מוטל על פעילות בלתי רצויה והמטרה שלו היא לצמצם אותה.

שימו לב: גובה המס צריך להיות תואם לנזק מהפעילות. אם נתבלבל ונטיל מס מאוד מאוד גבוה – המס בעצם הופך קנס שמנסה למנוע לחלוטין את הפעילות (באמצעות סוג של ענישה). וזאת לא המטרה, כי אם יש תהליך ייצור שהתועלת ממנו גבוהה מהנזק הסביבתי, אנחנו לא רוצים למנוע או להפסיק אותו, רק לתמחר את הנזק.

המטרה שלנו היא לא לכופף אנשים, אלא לעזור להם לפעול בצורה הכי יעילה ומועילה, לפי ההשפעות של המעשים שלהם. אנחנו רוצים לאפשר להם לבחור.
החוכמה מאחורי שימוש במיסים כאלו היא שבמקום שהמדינה תקבע שאסור לנו לעשות משהו שאנחנו רוצים לעשות, היא יוצרת תג מחיר לפעילות שלנו כדי לדייק את מערך התמריצים שלנו. במקום להילחם נגד מערך התמריצים, לעבוד איתו. ככה גם חוסכים את כל העיסוק המתיש בהוראות מפורטות ובפיקוח ואכיפה.

אפשר ליישם את המודל הזה על עוד התנהגויות שיוצרות נזק שחלק ממנו מוחצן לסביבה.

יש לכם דוגמאות לבעיות נוספות שאפשר לפתור בעזרת מיסוי שיביא להפנמה של עלויות? מוזמנים לכתוב בתגובות.

___

הפוסט נכתב יחד עם אמיר זלאיט.