הגיע הזמן להפסיק לתת טיפים?

כמה טיפ אתם משאירים במסעדות ובבתי קפה?
10%? 12%? 15%?
ועוד שאלה – אתם אוהבים להשאיר טיפ?

בסצנת הפתיחה של הסרט "כלבי אשמורת", הגיבורים של הסרט משלמים את החשבון בדיינר. אחד מהם, מר פינק (Pink), מסביר למה הוא לא משאיר טיפ למלצרית.
בתרגום חופשי שלי:

"אני לא משאיר טיפ בגלל שהחברה אומרת שאני חייב. אני משאיר טיפ כשזה מגיע למישהו. כשמישהו באמת עשה מאמץ מיוחד, מגיע לו לקבל קצת מעבר. אבל לתת טיפ באופן אוטומטי זה סתם לזרוק כסף. מבחינתי הם פשוט עושים את העבודה שלהם. […]
המלצריות האלו לא גוועות מרעב. הן מרוויחות שכר מינימום. כשאני עבדתי תמורת שכר מינימום לא היה לי את המזל לעבוד במשרה שהחברה החליטה שמגיע לי לקבל עליה טיפ. […]
ומה לגבי עובדים במקדונלדס? אתם לא מרגישים שאתם צריכים לתת להם טיפ.
גם הם מגישים לכם לאוכל, אז אתם אמורים לתת גם להם טיפ.
אבל לא, החברה אומרת – תנו טיפ לעובדים האלו אבל אל תתנו טיפ לעובדים ההם. זה שטויות"

כשבוחנים את הרגולציה בנושא מגלים שמר פינק לא לגמרי דייק. וגם – שהמצב בישראל יותר טוב מאשר בארצות הברית.

טיפים ושכר העובדים

הסצנה הזו הציפה שאלה טובה וגרמה להרבה אנשים להרהר לגבי הרעיון של טיפים. אפשר לחשוב על טיפ כעל הבעת תודה, כתמריץ כלכלי לעובדים או כדרך לסייע לעובדים להשלים הכנסה. וכמובן מאחורי הכל יש את הנורמה החברתית. אז האם לתת טיפ ומה צריך להיות גובה הטיפ?

בישראל העיסוק בטיפים הוא בעיקר לנותני שירות בענף המזון, זאת אומרת מלצרים וברמנים במסעדות. בארצות הברית הציפייה לתת טיפ יותר רחבה וכולל גם עובדי דלפק בבתי קפה ונהגי מוניות.
אבל כדי להבין את ההקשר האמריקאי אנחנו צריכים לחזור קצת אחורה בזמן.

לפני 150 שנים, לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, העבדות בוטלה. אבל זה לא אומרת שבין לילה הגזענות והעוני שנלווה לעבדות נעלמו. בשנים שלאחר המלחמה אנשים במדינות הדרום השתמשו בכל מיני טכניקות כדי להמיר את העבדות בשליטה כלכלית על האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. אחת השיטות הייתה טיפים.

מעסיקים שילמו לעובדים אפרו-אמריקאים שכר מאוד נמוך, שאי אפשר להתקיים ממנו. אותם מעסיקים עודדו את הלקוחות לתת לעובדים טיפ כדי לסייע להם להתקיים. הטיפים שירתו מטרה כפולה – גם ביטאו את התפיסה הגזענית וגם איפשרו למעסיקים להמשיך לחסוך בהוצאות שכר (הם עדיין לא התרגלנו שאותם אנשים הפכו מעבדים לעובדים בשכר).

בתחילת המאה ה-20 נמתחה ביקורת קשה על תרבות הטיפים ועל השימוש בטיפים כדי להתחמק מתשלום לעובדים, בעיקר לעובדים חלשים. כתוצאה מכך, מספר מדינות בארה"ב העבירו חוקים שאסרו על מתן טיפים באופן גורף. בין המדינות האלו היו – ג'ורג'יה (המדינה ה-10 הכי מאוכלסת באותה תקופה), איווה, מיסיסיפי ועוד. מאחר שמדובר בעיקר במדינות מהדרום, אפשר להניח שהיה קשר בין בעיית הגזענות כלפי אפרו-אמריקאים, לבין השימוש הנצלני בטיפים באותם ימים.

בהמשך החוקים האלו בוטלו בגלל קושי לאכוף אותם (וזה כשלעצמו שיעור חשוב – לא לקבוע רגולציה שאי אפשר לאכוף).

שינוי כיוון בשנות ה-60

המצב השתנה במסגרת גל החקיקה למען זכויות האזרח של שנות ה-60 של המאה ה-20 (רק מאה שנה אחרי שהעבדות בוטלה).

בשנת 1966 תוקן החוק הפדרלי שמסדיר את שכר המינימום ה-Fair Labor Standards Act. לראשונה החוק התייחס לסוגיית הטיפים, אבל תתקשו לנחש איך הם תיקנו אותו.

בחוק נקבעה הוראה מיוחדת לגבי טיפים: אם עובד מקבל באופן קבוע יותר מ-20$ בחודש בטיפים – המעסיק יכול לשלם לו פחות משכר המינימום. החוק למעשה יוצר שתי מדרגות של שכר מינימום – שכר מינימום "רגיל" ושכר מינימום מופחת לעובדים שמקבלים טיפים. כיום לפי החוק הפדרלי שכר המינימום הוא 7.25$ לשעה, אבל אם עובד מקבל טיפים, שכר המינימום הוא רק 2.13$. זה ממש שכר רעב.
כן, החוק הפדרלי מאפשר לשלם לעובד פחות משכר המינימום. וזו הפחתה משמעותית של בערך 75%. ההנחה מאחורי החוק הייתה שהטיפים יפצו על השכר הנמוך והעובד לא יפגע מזה. אבל אם תעשו חישוב מתמטי פשוט תראו שרף של 20$ בחודש לא מבטיח את זה. זה המצב החוקי בארצות הברית גם היום.

שימו לב שכל הדיון כאן מתמקד בעובדים שמשתכרים שכר מינימום, העובדים החלשים שבשוליים. מי שמקבל משכורות נאות ונדיבות לא רלוונטי לדיון הזה.

הבעיות שנובעות מהתבססות על טיפים

נתחיל בשתי בעיות עם החקיקה האמריקאית. מעבר למובן מאליו, שהחוק הזה לא מגן על העובדים, אלא בעיקר מאפשר פגיעה בהם, יש עוד בעיות.

הבעיה הכי בולטת עם החוק הזה היא שמאז 1966 בוצעו מספר תיקונים כדי להעלות את שכר המינימום הרגיל, אבל לא עדכנו ולא העלו את שכר המינימום המופחת למקבלי טיפים. לכן הפער כל כך גדול היום.

בנוסף, מעסיקים יכולים לנצל את המנגנון הזה ואת המורכבות שבו כדי לשלם לעובדים פחות שכר. למשל, אם יש עובד שרוב השנה מקבל יותר מ-20$ טיפ בחודש, המעסיק ישלם לו שכר מינימום מופחת גם בחודשים בהם אותו עובד לא קיבל טיפים. בכך המעסיק למעשה שולל שכר מהעובדים. חשוב לזכור שלרוב אלו יהיו העובדים הכי חלשים, עם השכר הכי נמוך (רבע משכר המינימום).

יש בארצות הברית מדינות שקובעות שכר מינימום מדינתי גבוה יותר משכר המינימום הפדרלי, אבל זה לא המצב בכל המדינות ולכן ההסדר הפדרלי יוצר עיוות.

הניסיון האמריקאי עם חוקים על שכר וטיפים חושף עוד בעיות עם טיפים:

התבססות על טיפים לצורך השכר העיקרי של העובד עלול לפגוע בעובדים בגלל אפליה בלתי נראית. למשל, מחקר אחד מצא שנהגי מוניות לבנים מקבלים טיפים גבוהים ב-61% יותר מנהגי מוניות אפרו-אמריקאיים. ובמקצועות רבים יש גם הטיות לטובת נשים צעירות (או במילים אחרות – לרעת עובדים מבוגרים יותר). כאשר טיפ הוא מעין "בונוס" מזדמן האפליה תהיה קיימת אך הנזק ממנה יהיה בשוליים. אבל כשטיפים מהווים רכיב מרכזי מתוך השכר של העובד, פער של 61% הוא דרמטי.

בעיה אחרת היא שלעיתים קרובות המעסיק גובה את הטיפ מהלקוח, אבל לא תמיד מעביר את הטיפים לעובדים. מבצע אכיפה של משרד העבודה הפדרלי בארצות הברית העלה ש-84% מהמסעדות לא העבירו את הטיפים לעובדים (בכלל או באופן חלקי). נראה שבארצות הברית זו בעיית אכיפה: בשש מדינות אין בכלל מפקחים שעוסקים בפיקוח ובאכיפה של הפרות של שכר המינימום, וב-24 מדינות אחרות יש פחות מ-10 מפקחים בכל המדינה.

גם כשהטיפ לא "הולך לאיבוד" בדרך, יש בעיות לגבי החלוקה שלו. אפשרות אחת היא שכל עובד מקבל לכיסו את הטיפ שניתן לו. אבל יש עוד שיטות. אם מחלקים את כל הטיפים בין כל המלצרים – זה אומר שהטיפ יגיע גם למלצר שלא היה בקשר ישיר עם אותו לקוח. ואם ככה, אז אפשר לחלק את הטיפ גם לברמנים, לטבחים, למארחת ולאחראי המשמרת (ובעצם, למה לא לחלק גם למנקים?). מעבר לשאלה העקרונית למי מגיע לקבל את הטיפ, ברגע שאותם עובדים יקבלו טיפים בהיקף של יותר מ-20$ בחודש, שכר הבסיס שלהם ירד משמעותית. חלוקת הטיפים ל"פול" פוגעת פעמיים – העובד שמתחלק בטיפ נפגע כי חלק קטן מהטיפ מגיע אליו; העובדים שלכאורה נהנים מטיפ של מישהו אחר עלולים להיפגע כי שכר הבסיס שלהם ירד. לכן ייתכן שעדיף שמעגל קטן של עובדים ישמרו לעצמם את הטיפים (ויספגו שכר בסיס נמוך תמורת זה), וכל היתר יהנו משכר בסיס גבוה יותר.

מר פינק היה מתנגד לתיקון משנת 1966. החוק הזה מאפשר למעסיק להפחית את השכר אם העובד מקבל טיפים. במילים אחרות, התיקון הזה מעביר את האחריות לשכר של העובד מהמעסיק אל הלקוח, כי הוא אומר שאם הלקוח משלם טיפ – המעסיק יכול לשלם פחות. זה בדיוק הפוך מהטענה של מר פינק.

ובחזרה ללקוח שמתלבט אם להשאיר טיפ או לא.
בארצות הברית מתן טיפ הוא פחות עניין של הוקרה והערכה, וגם לא של תמריץ או תגמול לעובד שנתן שירות יוצא דופן. הציפייה לשלם טיפ קשורה לכך שעובד שמקבל טיפים, מקבל שכר בסיס נמוך מאוד והוא תלוי בטיפים. הטיפים הפכו למלכודת – במקום להיות סוג של בונוס, הם גורמים להורדת שכר הבסיס ולפגיעה בעובד. ומכאן נובע הלחץ על הלקוח.

תובנות על טיפים – בכלל ובישראל

1. החקיקה האמריקאית משנות ה-60 נועדה להגן על העובדים, אבל זו "מדיניות בומרנג" מובהקת – מדיניות שהתוצאה שלה הפוכה בדיוק מהמטרה. זה לא אפקט הקוברה, אין פה השפעה בלתי צפויה. זה ברור וגלוי לעין שיצירת שכר מינימום מופחת תפגע בעובדים.
   לכן, אנחנו בישראל יכולים להיות שמחים שאין לנו סטנדרט כפול לגבי שכר מינימום.
2. בגלל שאין בישראל שכר מינימום מופחת למקבלי טיפ, אצלנו הבעיה עם טיפים לא כל כך חמורה. אפשר לטעון שבלי טיפים אותם עובדים ירוויחו מעט, אבל הם לא יקבלו רבע משכר המינימום (בישראל שכר המינימום השעתי הוא 30.61 ש"ח, אז אם נאמץ את המודל האמריקאי, עובד שמקבל טיפים ישתכר רק 7.5 ש"ח לשעה).
3. לאילו עובדים לתת טיפ ולאילו עובדים לא?
   אם אתם בארה"ב אפשר למצוא תשובה פשוטה – לעובדים בשכר מינימום מופחת. אבל זו תשובה מעגלית, כי שכר המינימום שלהם מופחת בגלל שהם מקבלים טיפים. אז זה לא עוזר.
   אז איך מחליטים? האם משאירים טיפ למלצרים? לברמנים? לבריסטה שמכין לכם את הקפה? למוכרת בחנות הבגדים? לספר? לחופפת השיער? לנהג מונית? לפקיד קבלה בבית מלון? לעורך דין?
   למה כן? למה לא? לא ממש ברור איך משרטטים את הגבול.
   נראה שזו שאלה חברתית ושל העדפה פרטית, ולא שאלת מדיניות. אז בכובע של מדיניות ציבורית נשאיר לכם את ההחלטה הזו.
4. יש בעולם הצעות לאסור מתן טיפ או לחייב שהטיפ יועבר ישירות לעובד ולא דרך המעביד. זה מעורר שאלות אחרת, כמו אופן גביית המס – כי הטיפ הוא הכנסה ואז מישהו צריך לדווח עליה ולנכות מתוכה אחוז מס מסויים. מבחינה בירוקרטית נטו, הכי נוח שהטיפים עוברים דרך המעסיק. אבל יש בזה חסרונות.

לסיכום, מר פינק מאוד משכנע אבל צריך לזכור שהמלצרית שמגישה לו קפה מסתמכת מאוד על הטיפ ממנו, בגלל שהיא מקבלת שכר מינימום מופחת. נראה שמר פינק צודק יותר דווקא לגבי המצב במדינות אחרות, כמו ישראל. אם טרנטינו יעשה סרט בישראל הוא יוכל לתקן את חוסר הדיוק הזה.