קרב הענקים: מגנוס קרלסן וקוד הלבוש

ביום שישי האחרון, מגנוס קרלסן, אלוף העולם לשעבר בשחמט ואחד השחקנים המשפיעים ביותר בענף, פרש מתחרות ה-World Rapid and Blitz Chess Championship בגלל קוד הלבוש של ההתאחדות העולמית לשחמט (FIDE).

קרלסן הופיע ליום התחרויות כשהוא לובש מכנסי ג'ינס (!), פריט לבוש שאסור על פי תקנון התחרות. בהתחלה הוטל עליו קנס בסך 200 דולר והוא התבקש להחליף בגדים. קרלסן סירב בטענה שלא התכוון להפר את הכללים, אך אמר שמבחינתו מדובר בעניין עקרוני. הנהלת התחרות אסרה עליו להשתתף באחד הסיבובים בתחרות (מה שעלה לו בהפסד טבעי באותו משחק). בתגובה קרלסן פרש מהתחרות.

ב-FIDE מיהרו להבהיר שהתקנון נכתב על ידי ועדת ספורטאים ומומחים, ומטרתו לקדם מקצועיות ושוויון בין השחקנים. FIDE התעקשה שהכללים חלים על כולם, תוך הדגשת מקרה נוסף שבו שחקן אחר, יאן נפומניאצ'י, הפר את הכללים אך בחר להחליף נעליים לאחר שהוזהר.

 כללי FIDE כסוג של רגולציה

קוד הלבוש בתחרות השחמט מהווה מיקרוקוסמוס של רגולציה כללית. רגולציה, כמו כללים בתחרות, נועדה לשמור על סדר ולשרת מטרות ציבוריות. אך במקרים רגולטוריים רבים, השאלה היא לא רק האם הכללים "צודקים", אלא האם הם נאכפים בצורה נכונה ואיך הם נתפסים בעיני הציבור.

יש כל מיני היבטים של רגולציה שהמקרה הזה מעלה. אני רוצה לדבר על שלושה: הלגיטימיות של הרגולציה, האיזון בין שוויון לנוקשות באכיפה והאם הקנס מרתיע ואפקטיבי.

הלגיטימיות של רגולציה

לגיטימציה היא מרכיב מרכזי בכל מערכת רגולטורית, כי היא מגדירה את היכולת של מוסד לכפות ציות לכללים ביעילות.
ככל שהלגיטימיות של הרגולטור והרגולציה הגבוהים יותר – כך ההוראות יתקבלו בצורה טובה יותר, ויהיה פחות חיכוך מול ציבור המפוקחים.
קלרסון לא קיבל את הלגיטימיות של קוד הלבוש. לכן צריך לשאול: מהיכן FIDE שואב את סמכותו הרגולטורית?

הנה כמה מקורות אפשריים ללגיטימציה של רגולציה (רשימה לא סגורה):

1. הגנה על אינטרס ציבורי חשוב
הוראות רגולטוריות זוכות ללגיטימציה כאשר הן נתפסות כמשרתות אינטרס ציבורי רחב וחשוב. חשבו על רגולטורים שקובעים הוראות כדי למנוע פגיעה בחיי אדם – יש לכך לגיטימציה חזקה. דוגמה טובה לכך – לרגולציה שמגינה על בטיחות יש הרבה יותר לגיטימציה מרגולציה שעניינה איכות.

2. כפייה והרתעה
לעיתים עצם הנורמה הכופה והסנקציה שמתלווה להפרות, מספיקות כדי לבסס ציות ולגיטימציה. במקרה כזה ההרתעה ומנגנוני האכיפה משיגים את הציות בכוח. בשונה מיתר המקורות, זו לגיטימיות שלא מבוססת על אמון או על בחירה.

3. שיתוף וייצוג
דמוקרטיזציה של הכוח יכולה להיות מקור חשוב ללגיטימציה של כללים מחייבים. אם הכללים נקבעו על ידי הציבור שצריך לציית לכללים – האלמנט הכופה שלהם נחלש כי בעצם המפוקחים הם שעיצבו את הכללים, או לפחות לקחו חלק בתהליך.
לכן שיתוף ציבור הוא לא רק כלי לקבלת מידע, אלא גם מקור ללגיטימציה.

4. מומחיות
רגולציות זוכות ללגיטימציה כשהן נתפסות כמבוססות על ידע מקצועי (להבדיל מחוסר מקצועיות או שרירותיות). במקרה הזה, FIDE מדגישה שהכללים גובשו על ידי מומחים. אך האם ההוראות לעניין קוד לבוש באמת מבוססות על מומחיות (ובאיזה תחום? סטיילינג?), או שהן נתפסות כשרירותיות?

5. מסורת וסטטוס קוו
המסורת משחקת תפקיד חשוב בהשגת ציות. כללים שמשקפים את הנוהג הקיים מתבססים על מנהגים, וגם משדרים שיש ניסיון קודם בהפעלת הכללים.

6. ערך סימבולי
ההוראות משמשות כאמצעי ליצירה ולחיזוק זהות משותפת. הכללים משקפים תפיסה ערכית שאנשים רוצים להזדהות איתה.

7. אמון
הגרעין הקשה של לגיטימציה הוא אמון. אם הציבור סומך על הגורם שקובע את הכללים – זה יותר חזק מהכל.. אמון הוא מושג חמקמק ואם רוצים לדבר עליו באופן קצת יותר קונקרטי, אפשר לומר שאמון מורכב משלושה דברים: אמונה בכוונות (מקביל לרכיב של אינטרס ציבורי), אמונה ביכולת לבצע (מקביל למומחיות בתוספת מקצוענות ביצועית) ואמונה שלמקבל ההחלטות אכפת ממני. אמון הוא ללא ספק הגביע הקדוש של לגיטימיות, קשה לבנות אותו וקל לקלקל.

במקרה הנוכחי, נראה ש-FIDE נשענת על שני מקורות לגיטימציה עיקריים:

שיתוף וייצוג: הכללים נקבעו על ידי שחקנים ומומחים, מה שיוצר לכאורה תחושת שייכות ושיתוף. ב-FIDE ציינו שהתקנות נכתבו על ידי ועדה שמורכבת משחקנים ומומחים. כך הארגון מנסה לבסס את תחושת שיתוף וייצוג של הקהילה המקצועית. מעניין לשאול אם זהו שיתוף אמיתי או שיתוף סמלי בלבד?

מסורת: הכללים מוצגים כ"ארוכי שנים", מה שמעניק להם מעמד של נוהג. אך גם כשמתבססים על מסורת צריך לבדוק האם המסורת הזו עדיין עומדת במבחן הזמן, בעידן של שינויים תרבותיים מהירים?

אם FIDE לא מצליחה לבנות מספיק לגיטימציה באופן הזה, כדאי לה לבדוק שימוש במקורות אחרים. ולא מדובר בקוסמטיקה. למשל, אם יש צורך במנגנונים נוספים, אולי צריך לפתוח את הכללים לדיון אמיתי (שיתוף וייצוג), לגייס מומחים או לברר ולחדד מהו האינטרס הציבורי שעליו מבקשים להגן.

 האכיפה האחידה של הכללים: שוויון או נוקשות?

האכיפה האחידה נועדה להבטיח שוויון בין המשתתפים, אך במקרים כמו זה, עולה השאלה האם גישה גמישה יותר הייתה מועילה יותר. יאן נפומניאצ'י, שהסכים להחליף את הנעליים הלא מתאימות, מדגים את היכולת של הארגון לשמר את הסדר תוך התחשבות במשתתפים. ולהבנתי גם לא הוטל עליו קנס. 

ייתכן שאם FIDE היו מאפשרים לקרלסן להחליף את בגדיו לאחר אותו סיבוב, המתח היה מתפוגג מבלי לפגוע ביוקרת התחרות.

 הקנס – הרתעה או סמליות?

גובה הקנס ($200) מעורר שאלות. עבור שחקנים בכירים כמו קרלסן, הסכום הוא סמלי בלבד ולא מרתיע, ולכן אין בו כוח הרתעה אמיתי. מצד שני, עבור שחקנים חדשים או בעלי תקציב מוגבל, קנס כזה עשוי להיות משמעותי הרבה יותר. ההבדל הזה יוצר תחושה של חוסר פרופורציה באכיפה.

זה מחזיר אותנו לשאלה – מה המטרה של הקנס? על פניו אם המטרה היא הרתעה, בתחרויות של רבי אמנים – לסכום כזה אין משמעות אמיתית.

סיכום

המקרה של קרלסן ו-FIDE מדגים את הדילמות המורכבות של רגולציה. במיוחד, הוא מראה את הצורך של כל מערכת רגולטורית באמון ולגיטימציה, כי אי אפשר להתבסס רק על כוח.

בגלל השאלות העמוקות שמתעוררות ובגלל הנראות הציבורית של קרלסון, ייתכן שהמקרה הזה יהיה נקודת מפנה שתוביל לחשיבה מחודשת על כללי המשחק – בשחמט וברגולציה בכלל.