רישוי מקצועות – האם הגיע הזמן לשינוי?

סיפרתי בעבר על רישיון למעצבי פנים של בתים, לקליעת צמות ולחופפי שיער במספרות.
האם הרישיונות האלו באמת מגנים על הציבור, או שמדובר בהגבלה מיותרת שמונעת מאנשים להתפרנס?

הרישוי המקצועי מתפשט – ולא תמיד לטובה

כיום, כמעט רבע מהעובדים בארה"ב זקוקים לרישיון ממשלתי כדי לעבוד – לעומת 5% בלבד בשנות ה-50. הנתון של כ-25% מהעובדים נכון גם לגבי ישראל ומדינות אירופה. בעשורים האחרונים חלק ניכר מהעובדים הוכפפו לחובה להחזיק רישיון כדי לעסוק במקצוע שלהם.

רישוי מקצועות לא חל על העסק (מסעדה, מכון יופי, מפעל מזון); אלא על העובד הפרטי – כל אחד מהעובדים צריך להחזיק ברישיון.

למה זה קרה? בעיקר בגלל קבוצות מקצועיות שמפעילות לחץ פוליטי כדי להקשות על כניסת מתחרים לשוק. כך נוצרת תופעה שבה המקצועות עצמם דוחפים להחמרת הרגולציה, לא בהכרח לטובת הצרכנים, אלא כדי לשמור על המונופול שלהם. ויש עוד בעיות שנוצרות כאשר יותר ויותר תחומים הופכים כפופים לרישיונות.

לפני חודש פורסם הספר The Licensing Racket, שבו פרופ' רבקה הו אולנסוורת' (Rebecca Haw Allensworth) מסבירה איך רישוי מקצועי פוגע דווקא בעובדים החלשים ובעסקים הקטנים – כמו קולעי שיער, ספרים ומעצבי פנים – בכך שהוא מייקר את הכניסה לשוק ומצמצם את התחרות.
אבל הבעיה לא נעצרת שם.

מי באמת מרוויח מהרישוי המקצועי?

רוב האנשים לא מטילים ספק בכך שצריך רישוי לרופאים, אחיות ועורכי דין. אלו תחומים שבהם כשל מקצועי עלול לפגוע בחיים של אנשים. אבל האם הרישוי באמת מגן על הציבור? מחקרים מראים שלרוב, גופי הרישוי המקצועי אינם פועלים למען הצרכן אלא למען חברי המקצוע עצמו.

זאת אומרת, גם אם אנחנו מסכימים שיש צורך ברישוי מקצוע – הביצוע בפועל לא תמיד מגשים את הצורך, אלא נחטף על-ידי קבוצות אינטרס.

במדינות רבות חלק ניכר מגופי רישוי המקצועות לא מנוהלים על ידי המדינה אלא על ידי ועדות מקצועיות שבהן יושבים בעיקר נציגים מקרב אותם בעלי מקצוע. לפעמים יש רגולטור שצריך לקבל אישור מאותה וועדה ולפעמים הוועדה היא הרגולטור בעצמה.
ומה התוצאה? במקום להגן על הצרכנים, הוועדות האלו מגנות על החברים שלהן (בעלי המקצוע הותיקים והמחוברים).

כך למשל, בוועדת הרישוי לקבלני מערכות אזעקה בטנסי, התלונות העיקריות מגיעות מצרכנים שנפגעו מהתקנות גרועות, הפרות של תקני חשמל או שיטות מכירה אגרסיביות. אבל הוועדה כמעט תמיד מתעלמת מהתלונות נגד חבריה. במקום, היא מעדיפה לרדוף אחרי מתקינים לא-מורשים – גם אם הם מבצעים עבודה איכותית.
לפני שנתיים סיפרתי על הוועדה למקצועות הנדסה, סוקרי קרקע וגיאולוגים של קליפורניה, שמפריעה לסטראטאפים שעוזרים לעסקים לייצר תכניות עסק ללא מיפוי על בסיס מידע גלוי.
אלו דוגמאות למקרים בהם פעילות הוועדות לא משרתת את הציבור, אלא מפריעה לציבור וליזמים קטנים.

כשאפילו רופאים מסוכנים נשארים במערכת

אפשר היה לחשוב שלפחות רישוי רופאים – קודש הקודשים של רישוי מקצועות – עובד בצורה טובה. אבל יש אינדיקציות לכך שגם כאן התמונה עגומה. הספר מציג מקרה מזעזע של מנתח בארה"ב שכונה "Dr. Death" – רופא שביצע 37 ניתוחי עמוד שדרה, ש-33 מתוכם הסתיימו במוות או בנכות חמורה (שיעור כישלון של 89%). למרות תלונות חוזרות – גם מהציבור וגם מצד רופאים אחרים – ועדת הרישוי לא פעלה בזמן נגד הרופא ולא שללה את הרישיון שלו. אותו רופא הושעה רק כשהוגש נגדו כתב אישום פלילי.

יש עוד השפעות לרישוי. הרופאים, למשל, נהנים מהגבלות מלאכותיות על התחרות. הרגולציה מגבילה את מספר המקומות בהם מותר להתמחות – כך שמי שמורשה להעסיק מתמחים לא צריך להתחרות מול מוסדות אחרים, כי פשוט אסור להם להעסיק מתמחים. בעיה מוכרת נוספת היא אי הכרה בהשכלה ובניסיון ממדינות אחרות. כתוצאה מכך רופאים זרים מתקשים לקבל הכרה בהשכלה ובניסיון שלהם, למרות מחסור חמור בכוח אדם רפואי.

כך נוצר מצב שבו המערכת מונעת תחרות, יוצרת מחסור אבל משמרת את אותו מחסור. וכשכבר יש רופא מסוכן – היא מתקשה להוציא אותו מהשוק ולהגן על הציבור.

וכמובן שצריך להגן על הציבור מפני מטפלים באמצעות מוזיקה – אחד המקצועות המסוכנים ביותר.

למקרה שלא קראתם: הנה הסיפור על רישוי מטפלים באמצעות מוזיקה

איך אפשר לשפר את המצב? צעדים לרגולציה חכמה

אם המטרה של רישוי מקצועי היא להגן על הציבור, אז אולי הגיע הזמן לחשוב על דרכים טובות יותר לעשות זאת – כאלה שמאזנות בין בטיחות לבין תחרות והזדמנויות כלכליות. הנה כמה כיוונים לרפורמה ברישוי מקצועות.

1. להחליף רישוי מקצוע ברגולציה ממוקדת

לצמצם את המקרים שבהם מטילים על העובד חובה להחזיק ברישיון. החובה הזו יכולה לעלות אלפי שקלים ולהיות כרוכה בבזבוז של חודשים ואף שנים בהכשרות מיותרות. במקום, אפשר לקבוע רגולציה על העסקים או על מי שמבצע פעילות ולהתמקד בסיכון. למשל:

• כיום שפים לא צריכים רישיון לבשל, אבל מסעדות מחויבות לעמוד ברגולציה של בריאות, כולל רישוי עסקים.
• טכנאי אזעקות לא בהכרח צריכים רישוי מקצוע אישי, אבל אפשר לקבוע שמי שמתקין מערכת חייב לעמוד בדרישות מוגדרות.
• במקום לדרוש רישוי ממעצבי פנים, עדיף לאפשר לאיגודים מקצועיים לקבוע סטנדרטים וולונטריים. אותם ארגונים גם יכולים להכשיר את החברים שלהם, להעניק תעודות על השלמת קורסים ולהמליץ על מומחים מוסמכים.

במילים אחרות – במקום לדרוש רישיון כדי לעבוד, אפשר פשוט לפקח על השירות והתוצרים.

2. תעודות הסמכה וולונטריות במקום רישוי חובה

יש מקצועות שבהם השוק עצמו יכול לווסת איכות בלי התערבות ממשלתית קשה. לדוגמה, בתחום אבטחת הסייבר, אין חובה חוקית להחזיק ברישיון כדי לעסוק בתחום, אבל יש הסמכות וולונטריות כמו Certified Information Systems Security Professional (CISSP). מי שמחזיק בתעודת הסכמה כזו – "מוכיח" שהוא מקצוען שאפשר לסמוך עליו. אין חובה לעבור הסמכות כאלו, אבל העוסקים בתחום משקיעים בהם. למה? כי ההסמכות מספקות אמון ביכולות של אנשי מקצוע.

אם מודל כזה עובד במקצועות טכנולוגיים קריטיים, למה שלא נאמץ אותו גם בתחומים אחרים? במקום לכפות על קולעי שיער, מעצבי פנים, ומתקיני אזעקות להוציא רישיון יקר ומסורבל – אפשר לעודד איגודים מקצועיים להציע הסמכות וולונטריות. מי שרוצה להוכיח את כישוריו, יקבל תעודה, ומי שלא – לא. הלקוחות יכריעו עם מי הם רצים לעבוד.

3. שקיפות וגישה למידע על איכות השירות

במקרים רבים המידע על כשלים ורשלנות מקצועית של עובד בעל רישיון מוסתר מהציבור. בארה"ב קיים מאגר ממשלתי (National Practitioner Data Bank – NPDB) שמרכז מידע על תביעות רשלנות מקצועית נגד רופאים. על פניו זה מצויין שאוספים ומרכזים את המידע הזה. אבל כשהקונגרס ניסה להפוך אותו לנגיש לציבור, הלחץ של איגוד הרופאים האמריקאי (AMA) מנע זאת. התוצאה: המידע קיים אבל הציבור שעליו אנחנו רוצים להגן – לא יכול לראות אותו.
הניתוח הצליח, החולה מת.

אם אנחנו רוצים לשפר את איכות השירותים, הפתרון הוא פשוט: קודם כל לפרסם מידע אמין ונגיש על תלונות, תביעות ורשלנות מקצועית. אפשר גם לפרסם מידע על דירוגי שירות – שניתנו על-ידי לקוחות אחרים. במקום להסתמך על רישוי נוקשה שמוטל באופן גורף, הציבור יוכל לבחור אנשי מקצוע על בסיס הביצועים שלהם.

למה איגוד הרופאים האמריקאי (AMA) כל כך התנגד לפרסום המידע על רשלנות מקצועית של רופאים? כי הם יודעים שהמידע הזה הוא כלי חשוב של הציבור לבחור ברופא מקצועי ולהתרחק מרופאים מסוכנים.

4. מסלולי הכשרה קצרים וגמישים יותר

בישראל הכשרה של רופא אורכת שבע שנים, בארה"ב , מסלול ההכשרה מחייב לפחות שמונה שנים של לימודים, אבל שבמדינות רבות באירופה יש מסלולים שמאפשרים להפוך לרופא תוך שש שנים בלבד. זו דוגמה בלבד, אבל רופאים נמצאים בלב הדיון ואם שם אפשר לקצר את המסלול – בוודאי שאפשר לעשות את זה עם מקצועות פחות מורכבים ורגישים.

אם נקצר את מסלול ההכשרה של רופאים בשנה – נוזיל את העלות למערכת הציבורית ונזרים רופאים שכל כך חסרים בה. כמובן שצריך לעשות את זה באופן זהיר ומקצועי כדי להבטיח שההכשרה מקיפה.

הרגולציה לא זזה, אבל העולם לא סטטי. ככל שהמקצועות מתפתחים, צריך לשאול האם יש הצדקה לכל כך הרבה שנות הכשרה בכל מקצוע. כיום ישנם פתרונות טכנולוגיים שלא היו קיימים לפני 30 ו-50 שנים. כלים טכנולוגיים יכולים לקצר את ההכשרה או לסייע לאיש המקצוע במהלך עבודתו.
רפורמה שתקצר את מסלולי ההכשרה, תאפשר למידה מעשית מוקדמת והסרת חסמי כניסה. הציבור יהנה מזה: הגדרת מספר אנשי המקצוע, הוזלת עלויות ושירות טוב יותר.

5. לנצל טכנולוגיות חדשות לרגולציה חכמה

בינה מלאכותית משנה כבר עכשיו את הדרך שבה אנחנו מספקים שירותים מקצועיים. לדוגמה:

• בעולם המשפט, AI מסוגל לבצע מחקר משפטי ולספק ניתוחים מדויקים ברמה שעד לפני עשור דרשה עורך דין מיומן.
• ברפואה, מערכות מבוססות AI כבר מסייעות באבחון מחלות, לפעמים בדיוק גבוה יותר מרופאים אנושיים.

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, אפשר לנצל אותה כדי לוודא שהציבור מקבל שירותים ומוצרים ברמה גבוהה, והכל בצורה מדויקת ויעילה יותר בהשוואה למנגנונים בירוקרטיים. למשל, במקום לדרוש רישוי מראש והגשת טפסים, אפשר לחייב אנשי מקצוע לעבור בדיקות איכות ממוחשבות באופן תקופתי. פתרון כזה יבטיח סטנדרטים גבוהים בלי לחסום מתחרים חדשים.

אז מה השורה התחתונה?

רישוי מקצועי אמור להגן על הציבור, אבל במקרים רבים הוא יוצר מערכת שמונעת תחרות, מייקרת שירותים ופוגעת באנשים שרוצים לעבוד. הפתרון הוא לא ביטול כל הרגולציה, אלא מעבר לרגולציה חכמה.

בעולם שבו 25% מהעובדים כפופים לרישיון ממשלתי, הגיע הזמן לחשוב מחדש על רישוי מקצועי. במקום לחנוק את שוק העבודה עם עוד רגולציה – אפשר לאפשר לאנשים לעבוד, להתחרות ולהציע שירותים טובים יותר, בלי חסמים מיותרים.