כמו שראינו בעבר, רגולציה היא מקצוע של ניהול סיכונים. אנחנו קובעים אותה היכן שיש תופעה שיוצרת סיכון משמעותי לציבור. אפשר להתווכח איפה בדיוק הגבול עובר, אבל העיקרון עצמו מוסכם.
בפועל מחוקקים ורגולטורים פועלים אחרת. קחו למשל את החקיקה שמקודמת בתקופה האחרונה במדינת ניו המפשיר בארה"ב. הצעת חוק מבקשת לחייב רישיון ממשלתי כדי לעסוק בטיפול באמצעות מוזיקה (music therapists).
כשמטילים רגולציה של רישיון עיסוק בעצם קובעים שאסור לעסוק בתחום בלי אישור מראש שניתן על-ידי המדינה. חובה לקבל אישור מראש היא רגולציה מאוד אגרסיבית שעלולה לייצר יותר נזק מתועלת. מוצדק לדרוש רישיון לעסוק בתחום מסוים כאשר מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: (1) מדובר בפעילות שיוצרת סיכון משמעותי לזולת; (2) הגורם המסוכן לא יפעל באופן זהיר, אלא אם הממשלה לא תכריח אותו באמצעות רגולציה; (3) אפשר לבדוק מראש אם העוסק בתחום מסוכן או לא, ולסנן את המסוכנים.
האם תרפיה באמצעות מוזיקה מצדיקה רגולציה כזאת? לדעתי לא. אין פה סיכון משמעותי (וגם אם יש, לא ברור למה חייבים התערבות ממשלתית) וגם לא ברור מה אפשר לבדוק מראש. ניו המפשיר היא לא המדינה היחידה שהחליטה לטפל בפעילות המסוכנת הזו באמצעות רגולציה ממשלתית – בניו יורק, ויסקונסין, קליפורניה, ג'ורג'יה ועוד מדינות דורשים רישיון כדי להיות תרפיסט במוזיקה.
אבל זה לא מקרה יוצא דופן. ממשלות קובעות מגבלות על עיסוק במקצועות רבים, גם אם הם לא מסוכנים. כתבתי בעבר על כך שבארה"ב צריך רישיון כדי לעבוד כחופף שיער במספרה. לא כספר עם מספריים חדים, אלא כדי לחפוף שיער (בדיוק כמו שאתם חופפים לעצמכם את השיער בבית ללא רישיון, רחמנא ליצלן).
מאיפה מגיעה הדרישה לרישיון של מקצועות לא מסוכנים?
בדרך כלל יש אמונה שהממשלה היא הגורם הכי טוב כדי להגן על הציבור. במקרה הזה "להגן על הציבור" זה לקבוע קריטריונים מקצועיים כולל על איכות, לבדוק האם בעלי המקצוע בתחום מספיק טובים ולפעול כדי להוציא מהשוק את אלו שלא מספיק טובים. אבל מי זו "הממשלה"? איך היא מבינה בתחומים מקצועיים כמו הנדסת חשמל, עריכת דין, פסיכיאטריה, הדברה ותרפיה במוזיקה?
היא לא. ולכן היא יכולה לעשות אחד משלושה דברים:
(1) לקבוע ולאכוף הוראות בתחום שהיא לא מבינה – שזה רע מאוד;
(2) להקים גוף ממשלתי מקצועי ולגייס אליו מהנדסים, עורכי דין וכו' – זה כרוך בהוצאה תקציבית בעיקר בשביל תקנים לאותם עובדים;
(3) להסתמך על גוף מקצועי שאינו ממשלתי. למשל בארה"ב יש איגוד הרופאים (ה-AMA) שקובע מי יכול להיות רופא ואיך. בישראל יש לנו את לשכת עורכי הדין.
בין אם הממשלה מקימה רגולטור חדש ובין אם היא מעניקה סמכויות לאיגוד מקצועי חוץ ממשלתי – זה יוצר סידור ממש טוב עבור אותם אנשי מקצוע. ובנוסף, יש את אלו שיקבלו תפקיד, מעמד, כוח ולפעמים הם מרוויחים גם משרה ממשלתית.
ובמקרה של תרפיה באמצעות מוזיקה – מי שיזם ומקדם את הצעת החוק הם לא משפחות של נפגעי תרפיסטים של מוזיקה. היוזמים של הצעת החוק הם שלושה תרפיסטים בעצמם, שבמקרה עומדים בדרישות של הצעת החוק שהם כתבו.
עלויות ונזקים
רגולציה מתאפיינת בכפייה – זה היתרון וזה גם החיסרון שלה. הצעת החוק קובעת שכדי לקבל רישיון צריך השכלה אקדמית בתחום, לעבור 1,200 שעות הכשרה בתחום ועוד שורה של דרישות. הנפגעים המידיים שלה יהיו אנשים שעוסקים כיום בתחום אבל לא עומדים בדרישות – והם יאבדו את העבודה שלהם. מעבר לזה, רגולציה על מקצוע חוסמת ומגבילה כניסה של אנשים חדשים לתחום (שהם המתחרים של העוסקים הקיימים) ולכן היא מקטינה תחרות ופוגעת בצרכנים. ויש קבוצה שלישית שיכולה להיפגע ברגולציה כזו – אזרחים מקבוצות מיעוט שלא דוברים אנגלית שוטפת. הם יכולים להיות תרפיסטים מעולים, אבל יתקשו לעמוד בדרישות ובתהליכים הבירוקרטיים כדי לקבל רישיון.
וזה לא קורה רק בתחום של מוזיקה. בארה"ב יש 32 מדינות שמחייבות רישיון עיסוק כדי לעסוק בקליעת צמות. תהליך הרישוי וההסכמה כרוך בעד 2,000 שעות הכשרה ועלות כספית של 20,000$ (תלוי במדינה). קליעת צמות היא מקצוע מסוכן בדיוק כמו מוזיקה, מבחינת מספר הקורבנות שהם יוצרים (אפס).
יש אלטרנטיבות
אבל אם הרגולציה הזו פותרת בעיה אמיתית ומצילה אנשים מפגיעה מסוכנת, היא שווה את זה. הבעיה שזה לא ככה במקרה של עיסוק בתרפיה באמצעות מוזיקה. יכול להיות שמי שעוסק בתרפיה מוזיקלית לא יספק שירות איכותי לצרכן ששילם לו, אבל היכולת לגרום לנזק ולפגיעה ממשיים די מוגבלת (מעבר לנזק שכל אדם יכול לגרום לזולת בלי קשר לעיסוק המקצועי שלו).
אם בכל זאת חשוב לנו לטפל בסיכונים המינימליים האלו, יש פתרונות ביניים הרבה יותר אלגנטיים ופחות דורסניים מרגולציה של רישיון מקצועי. הנה אלטרנטיבה אחת לדוגמה.
לקבוע רגולציה של "תעודה ממשלתית". כל אחד רשאי לעסוק בתחום, אבל אם אתם רוצים לקרוא לעצמכם "מטפלים מוסמכים באמצעות מוזיקה", אתם צריכים לעבור הכשרה ובחינה שהממשלה קבעה. הרגולציה היא רק על התואר והיא לא מגבילה עיסוק. רגולציה כזו מאפשרת לצרכן לדעת מי עבר מסלול ממשלתי מוגדר, אבל הוא יכול לקבל שירות גם ממי שלא.
נראה שאין פה סיכון שמצריך רגולציה. כולנו רוצים לקבל שירות בטוח ואיכותי. השאלה היא האם הדרך הנכונה להגיע לשם היא רישיון ממשלתי. יש לא מעט אלטרנטיבות שלא כרוכות בהטלת מגבלות. ובכל מקרה – חשוב שמי שיקבע את הרגולציה הוא גורם ממשלתי בלתי תלוי ולא אדם מהשוק שיש לו אינטרס משל עצמו.
הרגולטור - גיא מור 
אתה יודע מה זה טיפול נפשי? היית פעם בטיפול? היית הולך או שולח את הילד שלך לטיפול אצל מישהו שלא עבר הכשרה מתאימה?
טיפול במוסיקה הוא טיפול נפשי באמצעות כלים יצירתיים. ממליצה לקרוא על זה קצת. יש מחקרים מרתקים וחשובים בתחום.
אהבתיאהבתי
שלום מיטל
השאלה היא מי קובע מהי הכשרה מתאימה.
במקרה הזה יושבים שולשה מטפלים פרטיים וכותבים מה הדרישות מכל המטפלים.
הם בתוך התעשייה, החוקים האלו יחולו עליהם. ניגוד עניינים עצום.
אם הממשלה חושבת שזה עיסוק שצריך לפקח עליו – אז חשוב שהממשלה תבצע מחקר בלתי תלוי (של השוק, של דרישות הסף וכו') ותקבע תכנית הכשרה.
אבל מצב שבו בעל עסק א' כותב את הכללים שיחולו עליו ועל יתר העסקים הוא לא תקין.
דמייני מצב שבו מסעדן מחליט לקבוע את החוקים על מסעדות; והוא כותב חוקים שמתאימים רק לו (למשל: חייבים להיות שני חלונות במטבח), ומסעדות אחרות לא יעמדו בתנאים. אותו מסעדן יעשה את זה כי זה משרת אותו. זה לא מצב שהממשלה מובילה קביעת מדיניות, אלא שמישהו בעל אינטרס אישי מקדם מדיניות.
אהבתיאהבתי
לדעתי, מה שכתבת ממש מזעזע.
ראשית, לא מדובר “בשלושה מטפלים במוזיקה” שעומדים בקריטריונים. בדומה ללישכת עורכי הדין, שעשוייה לייצג עורכי דין. י.ה.ת. מייצג מטפלים בהבעה ויצירה רבים מאד, בין אם הם חברים בי.ה.ת. ובין אם לאו: מטפלים במוזיקה, באמנות, בתנועה, בדרמה, ביבליוגרפיה ועוד.
כל אחד שמנגן, שר ו/או משמיע מוזיקה, בין אם הוא אומן, DJ, או כל אחד אחר, יכול לטעון שהוא משפיע על אחרים, משמח אותם, מרגש אותם, נותן להם השראה, מרגיע אותם, מזכיר להם או מעציב אותם. אבל, הם לא יכולים לטעון שהם music therapist, ללא עמידה בתנאים מסויימים של הכשרה אקדמאית ומעשית.
אדם לא יכול להחליט שהוא מרפא בעיסוק, פיזיותרפיסט, קלינאי תקשורת, רופא, עו”ס, פסיכולוג, ו/או מטפל בהבעה ויצירה, (מטפל במוזיקה, בתנועה וכו’), כפי שאדם לא יכול להחליט שהוא טכנאי הדמיה, אחות או חשמלאי. לשם כך יש צורך ברגולציה.
גרתי 15 שנה בג’ורג’יה, ארה”ב. הספרית הצרפתייה שלי שם, הייתה גאה ברישיון העבודה שלה, שהיה דבוק על המראה, ושהיא הייתה צריכה לחדש כל שנה, כפי שאני גאה לשלם מיסים. זו החובה שלי כאזרחית (או תושבת בעלת רשיון /ויזה לעבוד). גם לכך יש צורך ברגולציה.
זה נכון שתיירים, שלא קיבלו אשרה לעבוד כעובדים זרים, לא יכולים לעבוד בצורה חוקית, כדי שלא “יתפסו” מקומות עבודה של מחפשי עבודה “חוקיים”. לשם כך יש צורך ברגולציה. בהתחלה, כשביקשתי ויזת עבודה בארה”ב (כמרפאה בעיסוק, אחרי שעברתי את המבחן האמריקאי, הפכתי למרפאה בעיסוק רשומה בארה”ב, וקיבלתי רשיון עבודה לעסוק במקצוע שלי בג’ורג’יה), הייתי צריכה למצוא מעסיק שיקבל אותי לעבודה (כ-sponser שלי), ולהוכיח שהמשכורת שלי לא נחשבת “עבודה זולה”, ושאני לא “תופסת” עבודה של מרפאה בעיסוק אזרחית ארה”ב. אכן, יש צורך בשמירה על האזרחים, כולם, בעלי המקצוע ומקבלי השירות, ולא רק כשיש “סכנה” למקבלי השירות.
אהבתיאהבתי
היי שלי
לגבי הנקודה הראשונה – אני חושב שקראת לא נכון את המשפט. כמובן שיש עוד עוסקים שעומדים בקריטריונים. אבל שלושה מטפלים במוזיקה התישבו וכתבו רגולציה על התחום, ובמקרה – הם עומדים בקריטריונים שהם כתבו לעצמם.
זה מקרה שבו אדם קובע את החוקים שיחלו על עצמו – וזה פתח גדול לעיוותים.
מי שסבור שצריך להבטיח רמה מקצועית גבוהה צריך להתנהג למצב שבו בעל עסק פרטי קובע את הכללים שיחולו עליו ועל יתר העסקים. זה עלול להסתיים ברגולציה שמשרתת אדם פרטי ולא מגינה על הציבור.
לגבי רישוי של מקצועות אחרים – מבחינת מדיניות, השאלה אינה האם אדם כזה או אחר גאה ברישיון שלו.
השאלה היא האם יש צורך ברישיון מלכתחילה.
רשימת המקצועות שחייבים ברישיון נקבעת לפי הסיכון בעיסוק והצורך לנהל את הסיכון (הממשלה לא יכולה לנהל כל סיכון בצורה יעילה ואפקטיבית).
מדוע שלא נדרוש רישיון כדי לעבוד כחופף במספרה? וכדי לעבוד כשוטף כלים? וכדי לעבוד כמוביל רהיטים? ומעצב פנים?
לכאורה אפשר להכפיף כל עיסוק לרישיון. אני ממליץ לך לעיין בפרסומים קודמים בנושא. זה עולם תוכן רחב בהרבה.
לגבי תעסוקה והגירה – זה נושא אחר.
במסגרת מדיניות העסקה ומדיניות ההגירה שלה, המדינה מוסמכת לקבוע שתיירים או מי ששוה שלא במעמד קבע לא יעסוק בכלל או לא יעסוק במקצועות מסויימים (אם זה טוב או רע- זה משתנה ממקרה למקרה).
אך אין צורך לעוות את הרגולציה המקצועית בשביל זה. אם לא רוצים שתיירים יעסקו ברפואה (למשל) – צריך לקבוע שאסור למי שנכנס למדינה עם ויזת תייר לעסוק ברפואה. אין סיבה לקבוע שמי שדובר אנגלית (למשל) לא יכול לעסוק ברפואה.
זה גם לא נכון, זה גם מחמיץ את המטרה וגם עלול לפגוע ולחסום אנשים שלא התכוונו.
וכן – רגולציה מיועדת לנהל סיכונים. היא לא שם בשביל סמל.
היא עולה כסף. היא מונעת מאנשים לעבוד. היא פוגעת בחירות הפרט.
כאשר היא נחוצה להגן על הציבור – חשוב לקבוע אותה. אבל כאשר אין סכנה לציבור – קשה למצוא הצדקה למחירים של הרגולציה.
רגולציה היא מקצוע.
חשוב לקבוע אותה בזהירות ובאופן מדוייק.
בפרסומים כאן אני מציג כיצד ניתן לעשות את זה נכון.
אהבתיאהבתי