מהלך מבריק: לוטו הרכבת

חברת הרכבת של הודו השיקה במומבאי יוזמה פשוטה שמנסה לפתור בעיה קשה.
כבר שנים נוסעים רבים לא משלמים על כרטיס הנסיעה. הבעיה כל כך חמורה, שכ-20% מהנוסעים ברכבת נוסעים בלי לקנות כרטיס.
חברת הרכבת מפסידה מאות מיליוני דולרים בשנה בגלל זה.

אז מה הם עשו?
אם יש בעיית עבריינות – צריך כמובן יותר אכיפה. אז לא.


הם הפכו את כרטיס הנסיעה להגרלת לוטו. כל מי שקנה כרטיס – משתתף אוטומטית בהגרלה יומית עם פרס של 10,000 רופי ובהגרלה שבועית עם פרס של 50,000 רופי.

והבירוקרטיה – אפס.
לא צריך למלא שום טופס. אם יש לך כרטיס – את בפנים.

היוזמה הזו הושקה כניסוי למשך שמונה שבועות. שזה גם יפה – כדי לעשות ניסויים צריך קודם להודות שאנחנו לא יודעים (מי שבטוח שהוא יודע – תמיד קובע הוראות לצמיתות).

היוזמה הזו מעניינת לא רק בגלל היצירתיות, אלא בגלל העיקרון הרגולטורי שהיא מייצגת: היא לא מתמקדת בעבירה – אלא בעידוד ההתנהגות הרצויה. זה בדיוק ההיפך מגישה של עיסוק בקנסות ואכיפה.

חברת הרכבות שואלת: 'איך נוכל לגרום ליותר אנשים לפעול באופן רצוי?' במקום לשאול: 'איך נתפוס ונעניש כמה שיותר מפירים?'


מה למדנו מהמהלך הזה?

1. ציות מרצון הוא לא רק פונקציה של הרתעה. יש הרבה סיבות להפרות ואנשים לא תמיד מגיבים לקנס כמו שחשבנו.

2. רגולציה יכולה להיות כיפית (כמו בסיפור הזה משבדיה). אפשר לעצב מדיניות ציבורית שמבוססת על משחקיות (gamification) ואפילו לגרום לאנשים ליהנות ממנה.


3. עלות-תועלת היא שם המשחק. עלות המהלך – נמוכה מאוד בהשוואה לפריסת פקחים בכל קווי הרכבת וכל הקרונות והתחנות בהודו. מה זה 10,000 רופי ביום מול כל כרטיסי הרכבת בהודו (כ-20 מיליון נוסעים ביום). אפשר להסתכל על זה מנקודת המבט של האזרח – אם אין בירוקרטיה אין סיבה שהאזרח לא ירצה להשתתף בהגרלה.


ולסיום, תזכורת: מדיניות ציבורית זה לא רק לנסח הוראות, אלא עיצוב התנהגות.
כשמפסיקים לחשוב כמו שוטר – אפשר להגיע רחוק. למשל – כשלא מתבססים על כפייה, גם לא צריך להתעסק בפיקוח ואכיפה.

תודה לעוקבת טליה ששיתפה אותי בידיעה.

עדכון (יוני 2025): העוקב הנהדר אלמוג הסב את תשומת ליבי שמודל כזה קיים גם אצלנו בישראל, על ידי חברת "קווים": מתקפים ברב-קו ונכנסים להגרלה של אייפון (הגרלה כל שבוע).