מה ההבדל בין עבודה של רגולטורים לבין מדיניות רגולציה?

רגולטורים לפעמים מופתעים שמישהו חיצוני מתערב להם בעבודה. למשל, מצפה שהם יתבססו על נתונים, יעשו שיתוף ציבור או יציגו ניתוח שמסביר מה הקשר בין ההצעה שלהם לרגולציה לבין הבעיה או הסיכון שקיים בשטח.

אז את הפוסט הזה אקדיש להבחנה בין העיסוק ברגולציה ספציפית לבין מדיניות רגולציה.
בגלל שרגולציה היא מקצוע של ניהול סיכונים, קל להגביל את זה זה להבחנה הקלאסית בין Risk Governance לבין Risk Management.

זאת לא הבחנה תיאורטית. כשלא מבינים את ההבחנה הזו לא מבינים איך ממשלות צריכות לעבוד, או למה הכשלים חמורים חוזרים שוב ושוב.

מהי רגולציה?

העיסוק ברגולציה מתייחס לרגולטור שמפעיל את הסמכות שלו לקבוע (או לשנות) וליישם בשטח רגולציה. זהו העולם של זיהוי סיכונים ספציפיים, ניסוח דרישות, כתיבת נהלים, פיקוח, אכיפה, שירות לציבור וכו'. כאן מתבצעת העבודה היומיומית: הערכת סיכונים, בדיקות, קבלת החלטות בזמן אמת, התמודדות עם מפעלים, עסקים, מוסדות, רישיונות ומפוקחים.

מהי מדיניות רגולציה?

מדיניות רגולציה היא רובד המדיניות של כל הרגולציה במדינה. כאן נקבעים העקרונות, שיטות העבודה, רמות הסיכון, וכל כללי־העל שקובעים איך רגולטורים צריכים לעבוד.

האם כמדינה אנחנו רוצים לעודד חדשנות? האם כאשר מחייבים ברישיון התהליך צריך להיות דיגיטלי? האם ואיך רגולטורים צריכים להתחשב בעלויות הרגולציה שלהם?

מדיניות רגולציה לא מתעסקת בפרטים של הרגולציה על כל ענף, אלא קובעת את המסגרת שבתוכה כולם פועלים. למשל, כאן מגדירים איך לבצע ניתוח עלות-תועלת: איך מתמחרים חיי אדם? איך מתחשבים בהשפעות ארוכות טווח?

אלה לא החלטות שרגולטור יחיד אמור לקבל. אם כל רגולטור מגדיר לעצמו איך הוא מתחמר פגיעה בחיי אדם, כל יחידה בממשלה תעבוד אחרת ותקבל החלטות שונות. אין לזה היגיון מקצועי, והמערכת תייצר החלטות סותרות. זו החלטה מערכתית. והיא גם לא בתחום המומחיות של רגולטור ספציפי (טוקסיקולוג או מומחה לרישוי מהנדסים לא מומחים לזה).

מדיניות רגולציה היא המצפן. היא קובעת את הכיוון שלפיו הרגולטורים מנווטים.

רגולטורים הם אנשי ביצוע. הם אמורים להפעיל שיקול דעת בתוך המסגרת שהמדיניות והחוק קבעו. הם מנווטים את הספינה, לפי המצפן שמדיניות הרגולציה מגדירה.

בפועל מדיניות רגולציה מגדירה עקרונות ויעדים, אבל בעיקר – מספקת לרגולטורים כלי עבודה ברורים.

דוגמה מעשית: רגולציית מזון

מדיניות רגולציה קובעת באופן כללי איך מגבשים רגולציה (ניתוח בעיה, השוואת חלופות, ערך סטטיסטי אחיד לחיי אדם וכו').

מדיניות רגולציה בתחום המזון עשויה לקבוע: מדיניות כללית לגבי ייבוא מוצרים (כולל מזון); מדיניות לחלוקת האחריות בין הממשלה למפוקחים (האם הממשלה בודקת הכל או שהמפוקחים אמורים להעריך סיכונים בעצמם); גישה לגבי תחרות ועסקים קטנים.

הרגולטורים בתחום יעבדו לפי העקרונות האלו ויגדירו דרישות ברורות:
האם לחייב את העסקים בתחום להפעיל תכנית בטיחות מזון (HACCP), מי קובע מה הטמפרטורות לאחסון מזון, תדירות בדיקות, נוהל לסגירת בתי אוכל מסוכנים ומערך הפיקוח והאכיפה על היגיינה.

כשלים נפוצים ולמה הם קורים שוב ושוב

כשל נפוץ ראשון: הרגולטורים לא עובדים לפי מדיניות הרגולציה. למשל, לא מגדירים יעדים להצלחת הרגולציה ולא מבצעים מדידה. או לא מתחשבים בסטנדרטים הבינלאומיים. או לא מבצעים ניתוח של ההשפעות על התחרות או הסביבה. זה פשוט מוביל לעבודה מקצועית ירודה של הרגולטורים שלא עובדים לפי השיטות והעקרונות הבסיסיים של מדיניות רגולציה. זה כשל תפעולי בסיסי.

כשל נפוץ שני: רגולטורים מגדירים בעצמם תוכן של מדיניות רגולציה. למשל – ערך לחיי אדם. זו לא רק טעות מקצועית, זו טעות ממשלית. ערכים כאלה צריכים להיות אחידים לכלל המערכת. בנוסף, הכימאי ומהנדס התקשורת לא מחזיקים במומחיות הזו.

כשל נפוץ שלישי: מטה מדיניות הרגולציה לא מגדיר עקרונות (או מגדיר עקרונות לא ברורים) ולכן הרגולטור נאלץ לאלתר. איפה שאין מסגרת ברורה, תיווצר רגולציה לא מתאימה, עודפת או חסרה.

כשל נפוץ רביעי: רגולציה נשארת “על הנייר”. גיבוש הרגולציה בוצע בהצלחה, אבל היישום נכשל. כתבו תקנות יפות, אבל אין פיקוח, אין איסוף נתונים או אין עדכון שלהם.

כל הכשלים האלה נובעים מאותה נקודה: חוסר הבנה או ערבוב תפקידים בין הרובד המערכתי לבין הרובד הקונקרטי.

כדי שמערכת רגולציה תעבוד טוב, שני הרבדים חייבים לפעול יחד, לא זה נגד זה. מדיניות רגולציה צריכה לספק כיוון ברור, כלים ושיטות; והרגולטורים צריכים ליישם אותם במקצועיות. זה לא מאבק על סמכות אלא חלוקת תפקידים משלימה: המטה מסמן את השיטות ואת המסגרת עבור הממשלה, והרגולטורים מתרגמים אותם להגנה על הציבור. שיתוף פעולה יוצר רגולציה חכמה, עקבית ויעילה.