למה מקבלי החלטות לא משתפים את הציבור בהחלטות?

כי מבחינתם זה עלול להיות בזבוז זמן, זירה לעימותים, או אפילו מלכודת שתסתיים במשבר אמון. אבל רגע לפני שממהרים לשפוט אותם, כדאי להבין איך זה נראה מהצד שלהם.

שיתוף ציבור נשמע כמו רעיון שאי אפשר להתנגד לו.
מי יכול להיות נגד הקשבה לאזרחים?
כתבתי בעבר על כמה שהוא חשוב ואיך הוא הציל אותי מטעויות.

אבל בפועל, בתוך משרדי ממשלה ויחידות רגולטוריות, הרעיון הזה לעיתים נתקל בהתנגדות מיידית.
לא תמיד בגלוי. לפעמים זה מופיע כשאלות, לפעמים כהערות ציניות, ולפעמים פשוט כהסבר למה "זה לא הזמן המתאים".

במשך יותר מעשור של עבודה עם רגולטורים וצוותי מדיניות, נתקלתי שוב ושוב באותם טיעונים.
הם לא תמיד נאמרים בצורה ישירה, אבל הם חוזרים על עצמם.

אם מתמצתים את הטיעונים האלו, הם כמעט תמיד מופיעים באותו סדר.
כך בערך נראה תהליך המחשבה שעובר בראש של רגולטור כשמציעים לו לקיים שיתוף ציבור – שלב אחרי שלב.

שלב ראשון: זה ייקח הרבה זמן

אשקיע הרבה זמן עבור מעט תועלת
קובעי מדיניות מרגישים שהם כבר מכירים היטב את העובדות והטיעונים המרכזיים. בנוסף הם עובדים תחת עומס גדול, ולכן קשה להצדיק השקעה של זמן רב במפגשים עם אזרחים (שלרוב כוללים גם פרסום, הכנה, נסיעה במיוחד וכו').

המשתתפים הם לא הקבוצה המייצגת
אם מדובר במספר קטן של משתתפים, לפעמים נראה שהעמדות שנשמעו לא מייצגות את הציבור הרחב. ואז עולה השאלה האם בכלל יש ערך לתהליך כזה.

מתקפה עלי או ריב בין המשתתפים
הרגולטורים וקובעי מדיניות יודעים שהנושאים בהם עוסקים מעוררים מחלוקות. מניסיון הם חוששים שמפגש עם הציבור יהפוך במהירות לעימות ולכן מעדיפים להימנע ממנו.

שלב שני: גם אם נעשה את זה – לא יצאו רעיונות טובים

קבוצות מאורגנות ישתלטו על הדיון
קובעי מדיניות חוששים שקבוצות מאורגנות ישתלטו על הדיון ויציגו עמדות אינטרסנטיות. אלו יכולים להיות נציגים של עמותה מיליטנטית, ארגון עסקי או לובי אינטרסנטי. המטרות שלהן אולי לגיטימיות, אבל הם עלולים לחטוף את הדיון ואז נצטרך להתמודד עם העמדות האלו כאילו הן משקפות את דעת הציבור.

הרעיונות יהיו לא מעשיים
לעיתים קרובות מי שצועק הכי חזק נשמע. ומי צועק הכי חזק? הגורם הכי קיצוני.
יש חשש שההצעות שיעלו יהיו יקרות, לא ישימות או יתעלמו מממצאים מקצועיים.

הציבור מצפה לפתרונות לא ריאליים
קובעי מדיניות יודעים שיש מגבלות של תקציב, מדיניות קיימת, לגיטימציה ציבורית והליכי חקיקה. הם חוששים שאזרחים יציגו דרישות שאפתניות ואז יתאכזבו כשהם יבינו שלא ניתן ליישם חלק גדול מההצעות.

לפעמים גם הציפיות עצמן לא ריאליות. מפוקחים לעיתים מצפים לפתרון של ביטול כל הרגולציה או לקיצור של 80% בזמן התהליך.

שלב שלישי: אנשים בכלל לא יגיעו

השתתפות נמוכה
לעיתים קרובות רק מספר קטן של אנשים מגיע למפגשי שיתוף ציבור. זה יוצר תחושה שהמאמץ לא מצדיק את עצמו. וגם – אם אני נסעתי מירושלים במיוחד לפגישה בנתניה, ואז אני נעלב כשמגיעים רק ארבעה אנשים.

הציבור מזהה הליך לא אמיתי
כאשר הממשלה מקיימת שיתוף ציבור רק כדי לסמן וי, או כשהיא לא מאמינה שהיא תשמע משהו אמיתי – הציבור מזהה זאת מהר. ואז הוא לא מגיע (או מגיע עם שריון של ציניות).

אם הממשלה לא מתאמצת להביא אנשים, הם לא יבואו
מעורבות אזרחים דורשת מאמץ אמיתי: פנייה לקבוצות רלוונטיות, יצירת תנאים נוחים להשתתפות ותכנון נכון של המפגש. בלי זה אנשים פשוט לא ישקיעו זמן ומאמץ.

שלב רביעי: זה עלול להיגמר במשבר אמון

המשתתפים יתאכזבו
לעיתים פער הציפיות גדול מידי. למשל, אפשר לדעת מראש שלא ניתן יהיה ליישם את ההצעות כפי שהוצגו. הרגולטורים חוששים שהתהליך יסתיים באכזבה ויפגע באמון הציבור. אז למה להכניס את עצמי למלכודת הזו?

נשמע שוב את אותם דברים שכבר שמענו
לעיתים הרגולטורים כבר יודעים מה מפריע לציבור. למעשה, יש להם רשימה של בעיות או דרישות מהציבור. אבל הם לא הצליחו לפתור אותן בעבר. לחזור ולשמוע אותן שוב יכול להיות מתסכל, ועבור הציבור – זה עוד סיבוב מול אותו רגולטור שכבר שמע את הבעיה לפני שנתיים ועדיין לא עשה שום דבר.

שלב חמישי: הפחד שלא מדברים עליו

שאלות קשות
מפגש ישיר עם אזרחים ובעלי עניין עלול להציף שאלות קשות. לפעמים מתברר שהממשלה מודעת לבעיה אבל לא מצליחה לפתור אותה. לפעמים הסיבה היא תקציב, לפעמים פוליטיקה, ולפעמים החלטות עבר שכבר קשה לשנות.

אילוצים ומגבלות
רגולטורים עובדים כל הזמן בתוך מערכת של אילוצים. למשל, אולי יעלו טענות על בעיה שמערבת עוד משרדי ממשלה – ולכן הפתרון בכלל לא בסמכות של אותו רגולטור. 

ובאופן רחב יותר – רגולטורים צריכים לאזן בין מטרות מדיניות, ידע מקצועי ומגבלות של משאבים וסמכויות. כדי להמשיך לפעול בתוך המתח הזה, ארגונים מפתחים לעיתים מנגנונים שמאפשרים להם להתמקד בעבודה ולא במשיכת ביקורת והתמודדות איתה.

טעויות אמיתיות
מפגש ישיר עם אנשים שחווים את המדיניות ביום יום יכול לחשוף טעויות, סתירות במדיניות, או מצבים שבהם כולם מבינים שיש בעיה אבל אין פתרון שניתן ליישם – ממגוון סיבות (מגבלת תקציב, היעדר תמיכה פוליטית, הסמכות אצל משרד אחר).

דמיינו שאתם רגולטורים שעובדים בתוך מערכת לא מושלמת. לא מפתיע שיש רגולטורים שמעדיפים להימנע מהמצב הזה מלכתחילה.

אתגרים ללא פתרונות

רוב הטיעונים האלו נשמעים מוכרים למי שעובד בממשלה. הם לא בהכרח נובעים מזלזול בציבור, אלא מניסיון, עומס ואילוצים אמיתיים. וגם מתוך רצון לא לאכזב.

בחרתי להציג לכם את האופן שבו אנשים מהממשלה תופסים שיתוף ציבור. לא כולם אותו הדבר, ויש דעות שונות. אבל הפוסט הזה יכול לעזור להבין איך רגולטורים חושבים ולמה במקרים רבים קשה לבצע שיתוף ציבור בתהליכי גיבוש רגולציה.

אם רוצים לשנות את המצב הקיים – צריך להכיר את הבעיה.

חשוב לתת מקום לחששות האלו, ולהכיר שחלקם לא מופרכים. במקרים מסוימים הם אפילו נכונים. לכן לפני שפותחים בתהליך של שיתוף ציבור, כדאי לשאול אם זה זו נקודת הזמן הנכונה, מיהם בעלי העניין הרלוונטיים ואיך נכון להגיע אליהם.

בסופו של דבר, רוב ההתנגדויות האלו צומחות מתוך תרבות ארגונית וניסיון עבר. תרבות ארגונית לא משתנה ביום אחד, אבל היא מושפעת מאוד מהמסרים והעמדות של אנשים בתפקידי הנהגה.

ולכן השאלה האמיתית היא איך יוצרים תרבות שבה אפשר לדבר על החששות האלה בגלוי.