שום דבר לא מובן מאליו: סינגפור בונה תפקיד חדש בכלכלה הגלובלית

במשך עשרות שנים, מוקדי סחר גלובליים התחרו זה בזה על נמל יעיל יותר, מכסים נמוכים יותר, מימון זמין ושרשראות אספקה מהירות. אבל מקור החיכוך משתנה. סחורות, הון וטכנולוגיה עדיין חוצים גבולות במהירות יחסית.

היום מה שהופך קשה יותר ויותר הוא המעבר בין מערכות הכללים השונות של מדינות.

ביוני האחרון סינגפור הציגה את מפת הדרכים שלה לתקינה והתאמה לשנת 2035. על פניו, זה מסמך מקצועי ומשעמם. הוא מתייחס להסכמי הכרה בין-לאומיים ברגולציה; שותפויות בין גופי תקינה; חיזוק מעבדות בדיקה והרחבת שירותי הסמכה.
אבל מתחת לשפה הטכנית מסתתרת אסטרטגיה כלכלית רחבה יותר. סינגפור מבקשת להפוך את הפיצול הרגולטורי העולמי ליתרון התחרותי שלה.

הפיצול הרגולטורי

חברות גלובליות כבר לא מתמודדות רק עם דרישות שונות במדינות שונות. מאחורי הוראה שמצייתים לה יש מערכת שלמה – תהליכי עבודה, רכש, בקרה פנימית ומערכות ציות. לעיתים הן נשענות על הנחות שונות ואף סותרות.

אם רגולטור אחד מחייב שביטול עסקה יכנס לתוקף בסוף החודש ורגולטור אחר מחייב שביטול עסקה יכנס לתוקף מיידית – אותה חברה צריכה להפעיל שתי מערכות billing נפרדות שיופעלו לסירוגין לפי המיקום של הלקוח.

הדוגמה הבולטת היא בינה מלאכותית. אותו מוצר עשוי להידרש לעמוד במודל מבוסס גישת הסיכונים של האיחוד האירופי, בכללי האבטחה המפורטים של סין או בגישה האמריקאית שקובעת הוראות שונות לכל סקטור. ההבדלים לא מסתכמים בטפסים שונים. הם ממש משפיעים על אופן פיתוח המוצר, על שיטת התיעוד שצריך להטמיע במערכת, על בדיקות הבטיחות ועל אילו נתונים צריך לשמור. לעיתים חברה נאלצת לפתח מאפס גרסאות אזוריות שונות של אותה טכנולוגיה – מערכת כפולה לגמרי.

מצב דומה קיים בשרשראות אספקה ירוקות. יצרן סוללות שמוכר לאירופה נדרש להציג מידע מפורט על טביעת הפחמן של המוצר: מחומרי הגלם ועד להרכבה. אותו יצרן סוללות אולי פועל במדינה שבה יש כללים לחישוב פליטות, הכרה באנרגיה מתחדשת ואימות תעודות ירוקות – בשיטות אחרות. אותו דבר יקרה במנגנוני התאמת פחמן בגבול.
יכול להיות שכל המדינות שואפות לאותה תוצאה סביבתית, אבל הן ממשות את זה בדרך שונה. ולכן היצרן נאלץ להחזיק מערכי נתונים, ביקורת והוכחה נפרדים וכפולים.

כאן נכנסת סינגפור.

התכנית של סינגפור

סינגפור לא מנסה לשכנע את האיחוד האירופי, ארצות הברית וסין לאמץ מערכת אחת. אין סיכוי שזה יקרה. במקום לייצר הרמוניזציה, היא מציעה תרגום. המטרה היא לבנות תשתית שמאפשרת לחברות להבין איך מערכת אחת מתכתבת עם אחרת, אילו בדיקות יכולות להיות רלוונטיות ביותר משוק אחד, ואיך ניתן לצמצם את הצורך להוכיח שוב ושוב את אותם דברים.

דוגמה אחת היא הכלי AI Verify. זו תשתית מוסדית וטכנולוגית מבוססת AI לבדיקת מערכות בינה מלאכותית מול עקרונות ודרישות שונות. הכלי עדיין בשלבי פיתוח אבל כבר עכשיו הוא מבטא רעיון חשוב: המורכבות הרגולטורית לא הולכת להיעלם, ולכן צריך לנסות להשתלט עליה ולהפוך אותה למשהו שחברות מסוגלות לנהל.

למעשה זה המשך ישיר של המודל הכלכלי המסורתי של סינגפור. המדינה בנתה לעצמה מעמד בין-לאומי באמצעות צמצום חיכוך. בהתחלה הם עשו את זה בספנות ובנמלים, אחר כך בפיננסים, בשירותים משפטיים ובניהול פעילות אזורית של חברות רב-לאומיות. עכשיו סינגפור מנסה לצמצם את החיכוך שבין מערכות רגולציה שונות.

היתרון שלה נשען על שכבה מקצועית של עורכי דין, מהנדסים, רואי חשבון, מבקרים, מעבדות וגופי הסמכה. אלה השחקנים שמתרגמים עקרונות משפטיים לנהלי בדיקה שחברה מבצעת במפעל, במעבדה או על-ידי צוות הפיתוח. קשה לבנות יכולת כזו במהירות. היא דורשת ניסיון, אמון והיכרות עמוקה עם הפרקטיקה העסקית ועם כמה מערכות במקביל.

סינגפור לא לבד. הונג קונג עשויה למלא תפקיד דומה עבור חברות סיניות שמבקשות לפעול בשווקים מערביים. מדינות נוספות עשויות לפתח רשתות ומערכי תרגום רגולטורי משלהן. ויש גם סיכון עמוק יותר: המודל של סינגפור מבוסס על עולם מפוצל – אך מחובר.
אם הגושים הגדולים (ארה"ב, אירופה, סין) יפסיקו לסחור זה עם זה ותתרחש היפרדות טכנולוגית או עסקית, יהיה פחות מקום למתווך כזה.

ובכל זאת, האסטרטגיה הסינגפורית מצביעה על שינוי שכדאי למדינות קטנות לעקוב אחריו. בעולם שבו הרגולציה עצמה הופכת לחסם מסחרי מרכזי, היכולת לחבר ולתאם בין שיטות רגולציה, תקנים ומנגנוני הוכחה היא שירות בעל ערך כלכלי אדיר.
מדינה לא חייבת לקבוע את הכללים העולמיים כדי להשפיע על האופן שבו חברות פועלות. לפעמים די בכך שהיא הופכת למקום שבו הכללים השונים יכולים לעבוד יחד.