כשיש המון גופים שקובעים אלפי הוראות זה עניין של זמן עד שהם יתחילו לסתור את עצמם. בפוסט הזה נראה סיפורים על סתירות ברגולציה.

יש הרבה סתירות והרבה סוגים של סתירות

סתירה בין הרגולציה למציאות

המקרה הקלאסי הוא רגולציה בלתי אפשרית – רגולציה שמתנגשת עם המציאות. למשל, שלט שקובע שחובה ללכת על המדרכה, אבל המדרכה כל כך צרה שאי אפשר ללכת עליה.

הנה דוגמה אמיתית: בקליפורניה עבר חוק שמחייב יצרני נשק להתקין בכל כלי נשק אמצעי שיטביע על הקליע סימון מיקרוסקופי שיאפשר לשייך את הקליע באופן חד-חד ערכי לכלי שירה אותו. זה נשמע נהדר, רק שיש בעיה אחת – עדיין לא קיימת טכנולוגיה שמאפשרת לעשות זאת. אפילו בית משפט הכיר בכך שמדובר ברגולציה בלתי אפשרית. אז בנתיים כולם עבריינים.

לפעמים מדובר ברגולציה שמלכתחילה הייתה אבסורדית ולפעמים הרגולציה פשוט מתיישנת עם הזמן.

סתירה בין שתי רגולציות

סתירה רגילה

המקרה הרגיל הוא שתי הוראות סותרות – למשל שרגולטור א' קובע שחייבים לבצע פעולה; ורגולציה ב' קובע שאסור לבצע אותה. בפועל זה קורה בצורה קצת יותר מתוחכמת. למשל, התאחדות התעשיינים טוענת שכדי לקבל היתר רעלים מהמשרד להגנת הסביבה צריך להציג אישור מפיקוד העורף; אך כדי לקבל אישור מפיקוד העורף – צריך להציג היתר רעלים של המשרד להגנת הסביבה.

[הקדשתי פוסט נפרד להצעה לפתרון אפשרי לבעיית הסתירות]

סתירה בין רגולציה קיימת לרגולציה שלא קיימת

משרד החקלאות מפקח על יבוא של ציוד מכני לחקלאות. בעבר המשרד נהג לדרוש מהיבואנים להציג אישור ממכון התקנים על כך שהציוד המיובא עומד בתקן של מכון התקנים. אלא, שהתברר שאין למכון התקנים דרישות עבור אותם מוצרים. היבואנים נדרשו להציג אישור שמכון התקנים לא ידע לתת. אי אפשר לייצר מסמך כזה. הפתרון שלנו היה לבטל את הדרישה הזו (ובהמשך גם לבטל לחלוטין את הרגולציה על היבוא של אותו ציוד).

סתירה בין-לאומית

ב-2016 האיחוד האירופי קבע רגולציה מפורסמת בשם GDPR, שעוסקת בהגנה על מידע ופרטיות. בין היתר, ה-GDPR אוסר על חברה שפועלת באירופה להוציא מחוץ לגבולות אירופה מידע מוגן. האיסור חל אפילו במקרה של דרישה מרשות ממשלתית או בית משפט.

בארה"ב קיים חוק בשם Stored Communications Act. החוק האמריקאי מחייב ספקיות תקשורת למסור נתונים לרשויות לפי דרישה. במקור החוק חל רק על מידע שנמצא בארה"ב. בשנת 2018 החוק תוקן ונקבע שכל חברה שיושבת בארה"ב חייבת למסור לרשויות מידע, גם אם המידע מאוחסן מחוץ לארה"ב.

התוצאה של שתי הרגולציות האלו: אם חברה פועלת בארה"ב ובאירופה, והרשויות בארה"ב ידרשו ממנה למסור מידע ששמור בשרתים באירופה – היא בפרדוקס. אם היא תמסור – היא מפירה את החוק האירופי; אם היא לא תמסור – היא מפירה את החוק האמריקאי. זה loss-loss מבחינתה, כי בכל מקרה היא תהיה עבריינית.

סתירות בין-לאומיות הן בעיה אמיתית. חוסר ההתאמה והסתירות ברגולציה הפיננסית בין מדינות עולה בכל שנה 780 מיליארד דולר בכל שנה.

למה זה קורה?

מהניסיון שלי יש שלוש סיבות לכך שהמערכת יוצרת סתירות.

1. חוסר תשומת לב. כשמישהו קובע הוראה ולא שם לב שהיא לא הגיונית. זו הבעיה הכי קלה כי היא פשוטה לתיקון.

2. חוסר תיאום במערכות גדולות. בדרך כלל הסתירות הן בין הוראות של שני ארגונים. המקרה הכי נפוץ הוא סתירות בין שני משרדים. התיאום האופקי בין שני משרדי ממשלה הוא אחד האתגרים הכי מורכבים. כדי לפתור את זה צריך קודם כל להכיר מי עוד פועל באותו תחום: למשל, שמשרד הכלכלה קשור לכל מה שנוגע ליבוא ושרשות העתיקות מעורבת בתהליכי תכנון ובניה. אחר כך צריך לדבר ולתאם. רגולוטרים צריכים להתייעץ ולשתף אחד את השני בתהליכי קבלת החלטות כל הזמן. זה נראה כמו תוספת עבודה, אבל זה חוסך כל כך הרבה בלבול ובאלגן בהמשך.

3. ריבוי ההוראות וריבוי הרגולוטרים. כשיש לנו מערכת עם עשרות אלפי כללים קשה להשתלט עליה ולנהל את כל מלאי הרגולציה הזה. ככה יוצא שגם אם שני רגולטורים מתייעצים, יכול להיות שאחד מהם בכלל לא יזכור שיש לו הוראה על אותו נושא.

סתירות הן בעיה ממשלית חמורה כי המערכת לא מסתדרת עם עצמה. הן גם הופכות את האזרח לעבריין בעל כורחו. זו אחת הסיבות שמערכת רגולטורית בריאה כוללת שיח פנים ממשלתי וצמצום כמות הרגולציה כדי שאפשר יהיה לנהל אותן.
כדי לטפל בבעיית הסירות אנחנו צריכים להקפיד לעבוד בשיתוף עם גופים מקבילים (בתוך ומחוץ למדינה) – גישה שנקראת רגולציה משותפת (collaborative regulation), זה יאפשר לצמצם את הסתירות מראש. בנוסף, צריך לבצע בחינה יזומה בדיעבד כדי לנסות לאתר סתירות ולטפל בהן.

טיפול בסתירות – מראש ובדיעבד – לא קורה סתם. הוא תוצר של מאמץ ואסטרטגיה מכוונת.