שונוּת היא הכל בחיים: חוק דוד-פרנק

המשבר שאחרי המשבר הכלכלי

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008, ממשל אובמה חוקק רפורמה ענקית שידועה כחוק "דוד-פרנק" (Dodd–Frank). החוק מתפרס על 2,323 עמודים. החוק הקים שורה של סוכנויות ממשלתיות חדשות שמפקחות על המערכת הבנקאית (היום פעילות 11 סוכנויות שונות), וגם הטיל חובות מוגברות על מוסדות פיננסיים. אותם מוסדות צריכים לציית ללא פחות מ-243 חוקים ורגולציות שונות, שנועדו להפחית את הסיכונים למערכת הפיננסית.
מאז 2010 העלויות של "דוד-פרנק" הסתכמו ב- 73 מיליון שעות של עבודת ניירת רגולטורית והוצאות של 36 מיליארד דולר.

יכול להיות שהעלות הזו מוצדקת, אם היא מונעת נזק גדול יותר ואם אין דרך זולה יותר. אבל הרגולציה הזו לא רק עולה זמן וכסף. זו רגולציה שמיועדת לשמור על יציבות המערכת הפיננסית – אבל היא מביסה את עצמה.

הבעיות שהחוק יצר

מאז ש"דוד-פרנק" נחקק, נסגרו יותר מ-5 בנקים. זוכרים שזו רגולצי שנועדה לשמור על היציבות של בנקים?

זה קרה בגלל שהמחוקקים כתבו את החוק עבור המוסדות הפיננסיים הענקיים של וול סטריט, אבל החילו את החוק על כל הבנקים בארה"ב, קטנים כגדולים. בנק קטן שיש לו סניף יחיד בעיירת פועלים לא מסוגל לשאת בעלויות הבירוקרטיות שהחוק יצר כדי לפקח על תאגידי ענק.

כיום, כל בנק שמנהל נכסים בשווי מעל 50 מיליארד דולר נחשב למוסד עם חשיבות מערכתית (SIFI). הרעיון מאחורי החוק הוא שיש מוסדות פיננסיים גדולים מידי שאי אפשר להרשות שהם יקרסו (too big to fail). הבעיה שגם בנקים קטנים ובינוניים נופלים תחת ההגדרה של ה-50 מיליארד דולר. כתוצאה מכך, אותם בנקים מתקשים להתמקד בעסקי הליבה שלהם (הלוואות לצרכנים ועסקים) והם נאלצים להתעסק ברגולציה. השירות שהבנקים הקטנים נותנים התדרדר והם מעניקים פחות הלוואות לעסקים קטנים. אחוז העסקים הפוטנציאליים שהיו יכולים להתפתח הצטמצם בהתאם; ומספר העובדים בעסקים קטנים מצטמצם. זה בדיוק הנזק שהחוק נועד למנוע.

זה קורה בגלל שהרגולטור חושב בדרך כלל על תרחישי קיצון (האירועים הכי גדולים ודרמטיים) ולכן הוא גם מתמקד במפוקחים הכי גדולים. הבעיה היא שכמו שתרחישי קיצון הם די נדירים, גם רוב המפוקחים לא ענקיים. רוב הבנקים בארה"ב הם לא J.P. Morgan כמו שרוב העסקים בישראל הם לא "תנובה" או "אוסם". אבל הרגולציה נתפרת לרוב לפי הגדול.

רגולציה דיפרנציאלית מבוססת סיכונים

הקונגרס צריך להעניק הקלות לבנקים הקטנים על ידי העלאת הרף של 50 מיליארד לסכום יותר גבוה, כדי לפטור את הבנקים הקטנים מהדרישות שהוטלו על מוסדות פיננסיים ענקיים. מהלך כזה ימנעו סגירה של בנקים קטנים ובינוניים ויאפשר להם לחזור ולעשות את מה שהם עושים הכי טוב – להעמיד הלוואות לאנשים פרטיים, להגדיל את כמות העסקים, לעזור ליצור מקומות עבודה, ולהביא לכלכלה חזקה ומשגשגת.

אחרי שכתבתי את הפוסט גיליתי שתיקון כזה עבר במאי 2018. התיקון מייצר שלוש מדרגות של הוראות: מוסדות עם נכסים עד 50 מיליארד, מוסדות עם נכסים בין 50-250 מיליארד ומוסדות עם נכסים מעל 250 מיליארד. המדרגות מאפשרות תחולה מדורגת של ההוראות.

שוני ושוויון

רגולציה טובה היא רגולציה שממוקדת בגורמי הסיכון ונותנת להם מענה. גם מי שמאמין בחשיבות של "דוד פרנק", יסכים למקד את הפיקוח בבנקים הגדולים, בלי לחנוק את הבנקים הקטנים שבפינת הרחוב.

לפעמים אני נתקל בטענה משונה – "בשם עיקרון השוויון לא ראוי שיהיה דאבל סטנדרט ולכן החוקים והאכיפה צריכים להיות זהים לכולם". הטענה הזו נשמעת טוב בשנייה הראשונה, כי שוויון זה ערך ראוי. אריסטו אמר ששוויון הוא יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. לא כל האנשים והעסקים זהים. יש עסקים גדולים ועסקים קטנים, יש יבואנים מסחריים ויבואנים פרטיים, יש יצרנים מקומיים ויש מוצרים שעברו בדיקה של מדינה אחרת וכו'. והכי חשוב: יש שוני ברמת הסיכון. ומכיוון שרגולציה היא מקצוע של ניהול סיכונים – צריך להתאים אותה לרמת הסיכון של הגורם המפוקח.

החיים מורכבים ורגולציה לא יכולה להיות מוצר one-size-fits-all. באחריות הרגולטור להתאים את הרגולציה לפי רמת הסיכון והמאפיינים של המפוקחים (ועדיין צריך לשמור עליה פשוטה, ודאית וברורה).

3 תגובות בנושא ״שונוּת היא הכל בחיים: חוק דוד-פרנק"

  1. א. האם הרגולציה שהחוקים האמריקאיים מטילים על בנקים זרים היא אחד החסמים להקמתו של בנק ישראלי נוסף?
    ב. מה דעתך על הטלת חוקי “too big to fail” על X הגופים הגדולים בתחום? לתת לבורסה לקבוע אותם? או לתת לרגולטור דינאמי להפעיל ולבטל אותם כראות עיניו?

    אהבתי

    1. אהלן
      א. להבנתי הרגולציה הישראלית היא שמגבילה או מקשה על הקמת בנקים ישראלים נוספים.
      ב. זה כיוון מעניין. אהבתי. אולי אפשר לשכלל את זה ולקבוע תחולה על הבנקים הכי גדולים שנתח השוק* המצרפי שלהם עולה על x. מתחילים מהגדול ביותר ומוסיפים עוד אחד ועוד אחד, עד שמגיעים לרף. כמובן שזה רלוונטי רק עד מספר מוגבל של שחקנים, כי אם השוק מבוזר וצריך להכיל את הנורמה על כולם – לא עשינו כלום.
      * נתח שוק = בלקוחות / בסכום הכסף שנמצא במערכת הבנקאית / פרמטר אחר.

      אהבתי

      1. הכוונה שלי היא לא רק לבנקים
        נכון למאפיה, לחברת רכבות, לחברת אספקת דלק או לחברת תקשורת – כל עוד היא מחזיקה מחזיקה בנתח שוק / היקף מפעלים, שבלעדיו לאנשים יהיה קשה לתפקד – היא תוגדר כ"too big to fail" ותיפול לביקורת חזקה יותר מהרגולציה
        ההגדרה לדעתי צריכה להיות לאו דווקא בלקוחות / סכום כסף וכדו' אלא בהבנה שלנו כמה קריטיות התשתיות שהחברה מחזיקה ועד כמה המדינה – כחברה וכעם – יתקשו לתפקד בלעדיהם

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s