המשבר שאחרי המשבר הכלכלי

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008, ממשל אובמה חוקק רפורמה ענקית שידועה כחוק "דוד-פרנק" (Dodd–Frank). החוק מתפרס על 2,323 עמודים. החוק הקים שורה של סוכנויות ממשלתיות חדשות שמפקחות על המערכת הבנקאית (היום פעילות 11 סוכנויות שונות), וגם הטיל חובות מוגברות על מוסדות פיננסיים. אותם מוסדות צריכים לציית ללא פחות מ-243 חוקים ורגולציות שונות, שנועדו להפחית את הסיכונים למערכת הפיננסית.
מאז 2010 העלויות של "דוד-פרנק" הסתכמו ב- 73 מיליון שעות של עבודת ניירת רגולטורית והוצאות של 36 מיליארד דולר.

יכול להיות שהעלות הזו מוצדקת, אם היא מונעת נזק גדול יותר ואם אין דרך זולה יותר. אבל הרגולציה הזו לא רק עולה זמן וכסף. זו רגולציה שמיועדת לשמור על יציבות המערכת הפיננסית – אבל היא מביסה את עצמה.

הבעיות שהחוק יצר

מאז ש"דוד-פרנק" נחקק, נסגרו יותר מ-5 בנקים. זוכרים שזו רגולציה שנועדה לשמור על היציבות של בנקים?

זה קרה בגלל שהמחוקקים כתבו את החוק עבור המוסדות הפיננסיים הענקיים של וול סטריט, אבל החילו את החוק על כל הבנקים בארה"ב, קטנים כגדולים. בנק קטן שיש לו סניף יחיד בעיירת פועלים לא מסוגל לשאת בעלויות הבירוקרטיות שהחוק יצר כדי לפקח על תאגידי ענק.

כיום, כל בנק שמנהל נכסים בשווי מעל 50 מיליארד דולר נחשב למוסד עם חשיבות מערכתית (SIFI). הרעיון מאחורי החוק הוא שיש מוסדות פיננסיים גדולים מידי שאי אפשר להרשות שהם יקרסו (too big to fail). הבעיה שגם בנקים קטנים ובינוניים נופלים תחת ההגדרה של ה-50 מיליארד דולר. כתוצאה מכך, אותם בנקים מתקשים להתמקד בעסקי הליבה שלהם (הלוואות לצרכנים ועסקים) והם נאלצים להתעסק ברגולציה. השירות שהבנקים הקטנים נותנים התדרדר והם מעניקים פחות הלוואות לעסקים קטנים. אחוז העסקים הפוטנציאליים שהיו יכולים להתפתח הצטמצם בהתאם; ומספר העובדים בעסקים קטנים מצטמצם. זה בדיוק הנזק שהחוק נועד למנוע.

זה קורה בגלל שהרגולטור חושב בדרך כלל על תרחישי קיצון (האירועים הכי גדולים ודרמטיים) ולכן הוא גם מתמקד במפוקחים הכי גדולים. הבעיה היא שכמו שתרחישי קיצון הם די נדירים, גם רוב המפוקחים לא ענקיים. רוב הבנקים בארה"ב הם לא J.P. Morgan כמו שרוב העסקים בישראל הם לא "תנובה" או "אוסם". אבל הרגולציה נתפרת לרוב לפי הגדול.

רגולציה דיפרנציאלית מבוססת סיכונים

הקונגרס צריך להעניק הקלות לבנקים הקטנים על ידי העלאת הרף של 50 מיליארד לסכום יותר גבוה, כדי לפטור את הבנקים הקטנים מחלק מהדרישות שהוטלו על מוסדות פיננסיים ענקיים. מהלך כזה ימנע סגירה של בנקים קטנים ובינוניים ויאפשר להם לחזור ולעשות את מה שהם עושים הכי טוב – להעמיד הלוואות לאנשים פרטיים, להגדיל את כמות העסקים, לעזור ליצור מקומות עבודה, ולהביא לכלכלה חזקה ומשגשגת.

אחרי שכתבתי את הפוסט גיליתי שתיקון כזה עבר במאי 2018. התיקון מייצר שלוש מדרגות של הוראות: מוסדות עם נכסים עד 50 מיליארד, מוסדות עם נכסים בין 50-250 מיליארד ומוסדות עם נכסים מעל 250 מיליארד. המדרגות מאפשרות תחולה מדורגת של ההוראות.

שוני ושוויון

רגולציה טובה היא רגולציה שממוקדת בגורמי הסיכון ונותנת להם מענה. גם מי שמאמין בחשיבות של "דוד פרנק", יסכים למקד את הפיקוח בבנקים הגדולים, בלי לחנוק את הבנקים הקטנים שבפינת הרחוב.

לפעמים אני נתקל בטענה משונה – "בשם עיקרון השוויון לא ראוי שיהיה דאבל סטנדרט ולכן החוקים והאכיפה צריכים להיות זהים לכולם". הטענה הזו נשמעת טוב בשנייה הראשונה, כי שוויון זה ערך ראוי. אריסטו אמר ששוויון הוא יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. לא כל האנשים והעסקים זהים. יש עסקים גדולים ועסקים קטנים, יש יבואנים מסחריים ויבואנים פרטיים, יש יצרנים מקומיים ויש מוצרים מיובאים שעברו בדיקה של מדינה אחרת וכו'. והכי חשוב: יש שוני ברמת הסיכון. ומכיוון שרגולציה היא מקצוע של ניהול סיכונים – צריך להתאים אותה לרמת הסיכון של הגורם המפוקח. בנוסף, רגולציה שמתעלמת מהשוני תהיה לא ישימה.

החיים מורכבים ורגולציה לא יכולה להיות מוצר one-size-fits-all. באחריות הרגולטור להתאים את הרגולציה לפי רמת הסיכון והמאפיינים של המפוקחים (ועדיין צריך לשמור עליה פשוטה, ודאית וברורה).