כבר שנים שהוא מעורר פרובוקציות. אבל במהלך הקמפיין לנשיאות זה רק החמיר. וגם אחרי שטראמפ נבחר לנשיא הוא המשיך לצפצף על כללי המשחק.

כבר שנתיים וחצי שטראמפ בבית הלבן. לאורך התקופה הזו יותר ויותר מומחים טוענים שהאג'נדה שלו היא להפחית רגולציה בכל מחיר ולא בהכרח לייעל את השירות לציבור או להגדיל את הרווחה הכלכלית של אזרחי ארה"ב. מסתבר שיש הבדל גדול בין הפחתת רגולציה להפחתת עלויות רגולציה. ההבדל הזה בא לידי ביטוי ביחס למבחן עלות תועלת.

עלייתו ונפילתו של ניתוח עלות תועלת

ניתוח עלות תועלת הוא כלי מאוד חזק כדי לגבש ולבחון מדיניות. סופרים בכסף את הנזק מסיכונים שונים, את התועלות של המדיניות וגם את עלות הציות למדיניות. הרבה אנשים לא מרגישים בנוח עם הניסיון לכמת הכל בכסף ולתת ערך מספרי גם להיבטים כמו חיי אדם, אבל אין מחלוקת שהכלי הזה חשוב ועוזר לייצר החלטות מנומקות ורציונאליות יותר. התפיסה הזו הלכה והשתרשה בעולם – כשארה"ב מובילה את המגמה הזו. גם נשיאים רפובליקניים וגם נשיאים דמוקרטיים הרחיבו את השימוש בה. לאט לאט התפתחה מתודולוגיה לבחינה כלכלית של רגולציה.

אבל נראה שמשהו השתנה בתקופת טראמפ.

זה התחיל בניפוח של צד העלויות. הטכניקה הזו לא מפתיעה כי מחקרי מדיניות הם לא מדע מדוייק ואם אתם רוצים לעוות את הנתונים – אתם תצליחו.

אבל הממשל עשה מהלכים יותר בוטים. למשל, בדיעבד התברר שהייתה טעות בכימות העלויות של רגולציה על כספית ומזהמים אחרים. הסתבר שהמספר היה גבוה מידי והרגולציה הטילה פחות עלויות. ממשל טראמפ סירב לתקן את הנתונים בהתאם.

בעיה אחרת היא בצד התועלות. לפעמים אנשי מקצוע מחליטים לא להתאמץ ומוותרים על כימות התועלות (בעיני זו טעות). אותם אנשי מקצוע מתארים את התועלות בצורה מילולית ואת העלויות באופן כמותי. הבעיה שקשה להשוות בין מילים למספרים. זה לא אידיאלי, אבל זה עבד לא רע בתקופת רייגן, בוש האב, קלינטון, בוש הבן ואובמה. עד שהגענו לטראמפ. במצבים כאלו ממשל טראמפ פשוט בחר להתעלם מצד התועלות.

הדוגמה הבוטה לגישה הזו הייתה במסגרת הבקרה של הקונגרס הרפובליקני שיישר קו עם המדיניות של טראמפ. בארה"ב יש חוק שנקרא ה-Congressional Review Act (בקיצור: CRA) שמאפשר לקונגרס לבצע פיקוח פרלמנטרי על רגולציות ואפילו לחסום אותן. מחקר של דן פרבר (מאוניברסיטת ברקלי) הראה שכשהקונגרס בחן 28 רגולציות (חלקן שאריות מתקופת אובמה וחלקן מתקופת טראמפ) והחליט לחסום חלק מהן – ההחלטה לא התבססה בכלל על שיקולי עלות-תועלת. הקונגרס לא חסם את הרגולציות הכי יקרות לציבור, ובחר לחסום רגולציות עם עלויות נמוכות. לכן גם מתנגדי רגולציה אמורים לבקר את ההחלטה הזו ולתמוך בחסימת רגולציות אחרות.

עיוותים ומשחקים במספרים

גם תומכי הרגולציה וגם התומכים בצמצום שלה אמורים להיות בעד ניתוח רציונאלי של עלויות ותועלות – כדי לדעת מה לחוקק ומה לבטל. נראה שממשל טראמפ לא מנהל את השיח הזה, אלא פשוט מרסק את מבחן עלות תועלת.

אופס, פספסנו כמה מיליונים

הדוגמה הראשונה היא ברגולציה על צריכת דלק ופליטת גזי חממה של רכבים חדשים, במסגרת ה-Clean Air Act. תחת ממשל טראמפ, הסוכנות להגנת הסביבה (EPA) שינתה את הרגולציה שנקבעה בתקופת אובמה וריככה מאוד את הסטנדרטים. בתגובה, מדינת קליפורניה הודיעה שהיא תקדם רגולציה מדינתית מחמירה לפי הסטנדרטים שנקבעו בעידן אובמה. קליפורניה היא אחת המדינות הגדולות, העשירות והחזקות בארה"ב ולכן קונפליקט כזה הוא עניין מהותי. התוצאה הייתה סכסוך משפטי בין ה-EPA הפדרלי לבין מדינת קליפורניה. זה הגיע למצב שיצרני הרכב פנו לטראמפ במכתב והתחננו שהוא יתגמש וימצא פתרון כי הם לכודים ב- lose-lose situation: בין אם ההליכים המשפטיים ימשיכו ובין אם יקבעו שני סטנדרטים סותרים (אחד לקליפורניה ואחד ליתר ארה"ב).

אבל זה היה רק הרקע לבעיה שהייתה שם עם ניתוח עלות תועלת. לפי הניתוח שבוצע על-ידי ממשל טראמפ, הפחתת הסטנדרטים דווקא תחסוך 500 מיליארד דולר ותמנע 12,700 מקרי מוות. הטענה הייתה שרגולציה הדוקה יותר תייקר את מחירי הרכבים ולכן אנשים לא יקנו רכבים חדשים ויעדיפו להמשיך לנהוג ברכבים ישנים ומסוכנים, ולכן הפחתת רגולציה תציל חיים. זה נשמע נחמד אבל מאחורי הניתוח הזה עמדה הנחה שאם הרגולציה תהיה יותר מקלה, מספר הרכבים על הכביש יפחת ב-6 מיליון. לא ממש ברור למה שזה יקרה ואיך זה הגיוני (כי הניתוח מניח שפחות רגולציה תעודד אנשים לקנות רכבים). ברגע שמבטלים את ההפחתה המוזרה הזו במספר הרכבים – התועלת מתקזזת ונעלמת (שורת מדענים ומומחים הסבירו את זה בדוח שפורסם).

מה לא סופרים?

דוגמה שנייה התרחשה ברגולציה על תחנות כוח, שדרשה הוספת מסננים וציוד שמונע פליטת מזהמים שונים. בתקופת אובמה, ה-EPA ביצוע ניתוח עלות-תועלת ולפיו העלות של הרגולציה תעלה בין 33-81 מיליארד דולר, והתועלת תהיה בין 37-90 מיליארד (הטווח הוא תוצאה של ניתוח רגישות, בפועל העלויות היו בקצה התחתון של הטווח).

רוב התועלת מהרגולציה נובעת ממניעה של הפצת מיקרו-חלקיקים מזהמים, בזכות התקנת המסננים. ממשל טראמפ החליט שלא צריך להתחשב בהשפעה הזו והביא בחשבון רק את צמצום הנזק כתוצאה מזיהום כספית. בגלל שהתעלמו מזיהום המיקרו-חלקיקים, התועלת מהרגולציה צנחה ל 4-6 מיליון. זאת לא טעות, הם השאירו בחוץ את רוב התועלת מהרגולציה. ואז כשהעלות היא 33 מיליארד והתועלת היא 6 מיליון – ממשל טראמפ הודיע שהוא לא תומך ברגולציה הזו.

עתידו של מבחן עלות-תועלת

בעיני אנחנו עדים לטרגדיה. במשך שנים הממשל האמריקאי פיתח וטיפח שיטה לקבלת החלטות רציונאליות ועקביות. מרייגן, שהתנגד לרגולציה, ועד ממשל אובמה שהרחיב אותה מאוד – כולם שמרו על היושרה המקצועית של המתודולוגיה הזו. זה לא מדע מדוייק, אבל כללי המשחק נשמרו וכובדו.

נראה שממשל טראמפ שובר את הכללים. כנראה שגם לפניו כיפפו את הכללים מידי פעם, אבל ממשל טראמפ מתעלם מניתוח עלות תועלת או שהוא פשוט משחק איתו עד שהוא מקבל את התוצאה שנוחה לו. וזה חבל. כי ניתוח עלות-תועלת הוא כלי תומך החלטה. הוא מיועד עבור מקבל ההחלטות, לא עבור מישהו אחר. ולכן מי שעושה מניפולציות כאלו – מרמה רק את עצמו. ועל הדרך הוא גם פוגע באמון הציבור.