ניהול משברים: איך לעצור את המגיפה הבאה?

וירוס הקורונה גבה קורבנות רבים בסין והוא מתפשט בעולם.

למרות התקדמות עצומה ברפואה, במדעי הבריאות ובגנטיקה, אנחנו רחוקים מלהיות מוכנים להתמודד עם מחלות חדשות. לוקח זמן לזהות את הפתוגן ולספק לו מענה רפואי ולוגיסטי.

אבל יש מה לעשות. ממשלות יכולות לאמץ מדיניות וכיווני פעולה של ניהול סיכונים וניהול משברים כדי לטפל באירוע הזה. לא כולן יהיו פופולריות, אבל הן הכרחיות אם רוצים להציל חיים.

אני רוצה להציע כמה שיטות וכיוונים שיכולים לסייע לבלום את המגיפה הבאה. בפוסט הזה אני מציג 8 צעדי ניהול משברים שאפשר לבצע כדי להתמודד עם סיכון של מגיפה .

כמובן שאי אפשר לפרוס בפוסט כזה קצר תכנית שלמה ומעמיקה. אני בעיקר רוצה להראות את דרך החשיבה של ניהול סיכונים וניהול משברים – ואיך אפשר ליישם אותה.

1. תכנית תגובה לאומית להתפרצות מגיפות קשות.

נתחיל מהנושא הכי חשוב לדעתי. חשוב שלממשלות (וגם לשלטון המקומי) תהיה תכנית מענה למקרה של התפרצות מגיפה (הנה דוגמה מה-CDC). זה קריטי כי בחירום אין לנו זמן לחשוב, לנתח ולהיערך. אנחנו צריכים תכנית שתנחה אותנו מה לעשות כי כשמשבר מתרחש – בהגדרה אין לנו זמן לבצע תהליך קבלת החלטות טוב. אפשר להכין תכנית גנרית מראש, כזו שלא תלויה במגיפה.

אם ניהול סיכונים מלחיץ אנשים (כי לא נעים לדבר על דברים שאולי יקרו), עולם ניהול המשברים הוא עוד יותר לא נעים. בניהול משברים אנחנו נערכים ליום שאחרי – איך להגיב אחרי שסיכון משמעותי קרה.

לכן תכנית לאומית כזאת צריכה להתייחס גם למצב שבו התהליכים הרגילים כבר לא עובדים. הנה שלוש דוגמאות למצבים שצריכים לקבל מענה בתכנית כזו:

א. בבתי החולים בתוך באזור הנגוע אי אפשר לדעת מי נדבק ומי לא, כולל הרופאים. מה עושים עכשיו?

ב. התפרצה מגיפה מדבקת ואין לנו טיפול טוב עבורה. האם ומתי להגיד לציבור להפסיק להגיע לבתי החולים?

ג. אם סגרנו את הגבולות, איך מכניסים סחורה חיונית כמו מזון, נפט ופחם? ואיך מכניסים ציוד רפואי כמו תרופות ומזרקים?

התכנית הלאומית צריכה להיות מפורטת ואסור לנו להשאיר שאלות כאלו פתוחות. לא לשמור בבטן: כדאי גם לתקשר עם הציבור מה לעשות במקרה חירום (הנה דוגמה של FEMA).

2. להשקיע בזיהוי פתוגנים.

זיהוי סיכונים הוא הבסיס לטיפול בהם. ובתחום הבריאות זה נקרא איבחון.
יש היום טכנולוגיות חדשניות ומבטיחות שעשויות לאפשר לזהות במהירות פתוגנים חדשים, וכאלה שיכולות לפתח פתרונות טיפול ראשוניים בתוך שבועות. אפשר להשקיע בהן יותר משאבים – לא בכולן כמובן, צריך להעריך איפה תהיה התועלת הרבה ביותר כדי לייצר סל רחב של מענים. הסעיף הזה יושב על הרעיון של זיהוי משברים כשהם מתחילים להתעורר.

3. יותר חיסונים.

כמובן שלא מספיק לזהות משבר, כי אנחנו צריכים כלים טובים להכיל ולבלום אותו. ממשלות וארגונים בינ"ל יכולים לממן מחקרים יישומיים כדי לקחת פתוגנים שזיהינו ולפתח עבורם חיסונים. ממשלות נוטות לשים דגש על אפקטיביות ובטיחות, וכמובן על הוודאות של הנתונים. אבל דגש חשוב צריך להיות על מהירות הפיתוח. אפשר לנסות להקים פלטפורמה של פרסי חדשנות לחוקרים הראשונים שיצליחו לפתח חיסון למחלה מסוימת. החיסון שכמובן יהיה צריך לעמוד בסטנדרטים של אפקטיביות ובטיחות, אבל אולי גם כדאי לייצר קטגוריה של "מוצרים ראשוניים", שלא צריכים להיות בטוחים ואפקטיביים לגמרי, אלא ישמשו כמדרגה בדרך לשלב הזה.

4. איסור נסיעה וסגירת גבולות.

כאשר התפשטות של מחלה תלויה בעיקר בתנועה של בני אדם, מאוד אפקטיבי להגביל תנועה ולסגור גבולות. זה אמצעי שצריך להפעיל בלי פשרות ברגע שמזהים סיכון למחלה מדבקת (ולפעמים לא מספיק להפסיק טיסות רק למדינה הנגועה, כי המגיפה יכולה להתפשט בעקיפין). המטרה היא לא להכניס אנשים שאנחנו חושדים שנדבקו, כדי להגן על כל האוכלוסייה במדינה. ולא עושים הנחות כדי להיראות נחמדים. אבל מצד שני, חשוב לא לעשות שימוש יתר בכלי הזה ולא לסגור גבולות סתם. לסגירת גבולות יש מחירים. המובן מאליו זה המחיר הכלכלי. אבל היא גם שוחקת את התמיכה הציבורית ואת ההון הדיפלומטי מול מדינות אחרות. ולכן אם נסגור את הגבולות סתם, יהיה לנו קשה להפעיל את האיסור כשנצטרך.

5. שיתוף מידע בין מדינות.

בזמן משבר אין זמן להתחיל להקים מערכי שיתוף מידע. זה דבר שצריך להקים ולהטמיע ממש טוב בשגרה.

כדי שזה יעבוד צריך לבנות אמון ולהסכים לשתף מידע, כולל מידע לא מחמיא (התפרצה אצלי מחלה). וגם צריך דיווחים שוטפים ותיאום מקצועי לגבי אופן מסירת המידע, כדי שכולם יוכלו להשתמש בו בקלות ובמהירות.

6. ניטור קבוע.

איך מגלים שיש פתוגן חדש? איך מגלים שפתוגן מתפשט? אפשר לחכות שהרבה אנשים יגיעו לבתי חולים, אבל זה יהיה מאוחר מידי. המטרה היא לזהות התפשטות של פתוגן לפני ההתפרצות וגם לעקוב אחריו כשמגפה מתפרצת.

לכן חשוב להקים מערך ניטור קבוע בנקודות רבות. למשל – בתחבורה ציבורית, ביישובים שונים, ושדות תעופה. כדאי גם לנטר בבתי חולים – וזה יהיה הקו האחרון של הניטור.

כמובן שהניטור הזה יועיל רק אם המידע שייאסף גם ינותח בשגרה, במהירות וברצינות. אם נייצר סתם הר של מידע, הוא יהיה חסר משמעות.

7. לעשות תרגילים לכולם.

לא מספיק לכתוב תכנית חירום. צריך לתרגל אותה. גם את מערך הניטור צריך לתרגל ולוודא שהם עובדים מהר, יעיל ומדויק בשגרה ובחירום. ושיודעים להעביר את המערכת משגרה לחירום.

בחלק מהארגונים יש נטייה לבצע תרגולים רק לדרגים בכירים. אבל רוב ההחלטות לא מתקבלות סביב שולחן הממשלה. והיישום של החלטות צריך להתגלגל עד לרמת השטח – בסדרה של החלטות מקצועיות.

8. חלוקת תפקידים ברורה.

פה אנחנו חוזרים לתכנית החירום אבל גם ליתר הצעדים כמו ניטור וסגירת גבולות. חלוקת התפקידים והאחריות צריכה להיות ברורה ופשוטה. קצת כמו שבצבא חשוב שתהיה היררכיה פשוטה, בגלל שבמלחמה אין זמן לשאול שאלות. אז גם בסיטואציה של משבר רפואי חשוב שכל אחד ידע מה תפקידו ויוכל לבצע את מה שמוטל עליו.

יכול להיות שמה שאני מציג כאן נשמע לכם כמו חוכמה שלאחר מעשה. אבל זה בדיוק הרעיון: אי אפשר לעשות את זה בדיעבד, צריך להתכונן מראש. יש תורה של ניהול משברים, שיכולה לעזור לנו להיערך למשבר מראש. הרבה מהתשובות והטכניקות כבר מוכרות וידועות, ולנו נשאר ליישם אותן ולהיערך מראש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s