הצעת החוק שתחול על שתיים וחצי חברות ולא תגן על התחרות 

הסיפור הזה מתחיל בהצעת חוק עם שם קליט. הסנטורית איימי קלובוצ'ר הגישה הצעת חוק ששמה "החוק לחדשנות אמריקאית ובחירה דיגיטלית" (American Innovation and Choice Online Act).
הצעת החוק חלה על חברות טכנולוגיה שהן פלטפורמות למכירת מוצרים. לב הצעת החוק הוא איסור למכור מוצרים משלהן או לפרסם את עצמן על גבי הפלטפורמה.

כדי להבין מה הצעת החוק הזו מנסה להשיג, נתחיל בהסבר קצרצר על הבעיה.

הרעיון הוא שיש באינטרנט חברות שהן הפלטפורמה ("החנות") ויש חברות שמוכרות מוצרים דרך אותן פלטפורמות ("הספקים"). הצעת החוק מבוססת על התפיסה שאם החנות מתנהגת כמו ספק וגם מוכרת מוצרים משלה, יש לה יתרון לא הוגן ביחס לספקים שמתחרים איתה.

בישראל יש לנו מצבים כאלו – למשל שופרסל היא רשת שיווק (חנות) וגם יש לה מותג פרטי – היא מוכרת חלב, גבינה צהובה, חומוס, קולה, ועוד. הטענה של הסנאטורית היא שכאשר שופרסל מוכרת חלב "תנובה" לצד חלב "שופרסל", היא תעשה כל מיני דברים כדי לקדם את המכירות של החלב של עצמה, ותפגע במתחרים. למשל, היא תיתן לחלב של עצמה יותר שטח מדף.
אז זה החשש – הפלטפורמה (החנות) תנצל את היתרון היחסי שלה מול מוכרים שמתחרים בה.

לפי ההצעה, יהיה אסור לפלטפורמות גדולות למכור מוצרים משלהן וגם לפרסם את עצמן על גבי הפלטפורמה. העונש על הפרה יהיה קנס בגובה של עד 15% מהרווחים של החברה (יכול להגיע לעשרות מיליונים בקלות).
[אם זה נשמע לכם מוכר, לפני שלוש שנים ביקרתי רעיון דומה].
אז זה החשש – הפלטפורמה (החנות) תנצל את היתרון היחסי שלה מול מוכרים שמתחרים בה.

אין פה הגנה על התחרות

הצעת החוק הזו מתיימרת להיות חלק מרגולציית ה-antitrust (תחרות) האמריקאית.
רגולציית תחרות מורכבת משלושה חלקים מרכזיים:
1. הגבלות על רכישת מתחרים (כדי שלא תקנה את התחרות ותישאר שחקן בודד);
2. הגבלות על שיתופי פעולה בין מתחרים שיפגעו בתחרות (למשל תיאום מחירים);
3. הגבלות על מונופולים (חברה עם נתח שוק משמעותי), כדי שהם לא יינצלו לרעה את מעמדם בשוק.

רק שהצעת החוק הזו בכלל לא עוסקת בהגנה על התחרות. הצעת החוק מבקשת להגביל רק חברות גדולות מאוד, ולא מסבירה מדוע רגולציית התחרות הנוכחית לא מספיק טובה.
הצעת החוק הזו מבקשת להגביל חברות בגלל שהן שוות הרבה כסף, בלי קשר לנתח השוק שלהן.

קחו למשל את אמזון, שאליה מתייחסים מקדמי הצעת החוק. בשנת 2020 היא החזיקה בנתח של 37% משוק הקמעונאות און-ליין בארה"ב. זה אומר שהיא לא שחקן יחיד ושיש לצרכנים ולספקים עוד הרבה אפשרויות באינטרנט.
ולא פחות חשוב מכך – אפשר לרכוש מוצרים גם מחוץ לאינטרנט. בשנת 2020, שוק האון-ליין היה רק 19.6% משוק הקמעונאות האמריקאי. זאת אומרת שאמזון הייתה רק 9% משוק הקמעונאות בארה"ב. אמזון גדולה, אבל היא מתפזרת על המון תחומים, שבאף אחד מהם היא לא השחקן הדומיננטי. אני לא טוען שלאמזון אין כוח שוק, אבל היא בוודאי לא מונופול.
וכאמור – אנחנו מדברים על אמזון כפלטפורמה, את רוב המוצרים היא לא מוכרת בעצמה, אלא משמשת רק כצינור.

[אגב, הדרך הנכונה היא לבחון את נתח השוק של אמזון בשוק ספציפי, כמו מכירה און-ליין של סכיני גילוח, ולא לכרוך ביחד את כל המוצרים. זה נקרא הגדרת שוק]

אם מסתכלים על הצעת החוק דרך עיניים של דיני תחרות – אמזון לא מנסה לרכוש מתחרים, לא מגיעה להסכמים עם המתחרים שלה וקשה לומר שהיא מונופול.
הצעת החוק לא ממש מתאימה למסגרת של דיני תחרות שאנחנו מכירים.

על מי החוק יחול

אז מה הצעת החוק מנסה לעשות? הרמז לזה נמצא, לדעתי, בסעיף התחולה של החוק.
החוק יחול רק על חברות פלטפורמה דיגיטלית מאוד גדולות. כמה גדולות? רק על חברה ששווי השוק או ההכנסות השנתיות שלה גדולים מ-550 מיליארד דולר. לא מיליון, מיליארד, הנה המספר: 550,000,000,000 $.
להמחשה, שווי הכלכלה הישראלית בשנה הוא בערך 420 מיליארד דולר.

הגודל לא קובע

זה רף מאוד מאוד גבוה. בכל העולם יש רק 11 חברות שנמצאות מעל לרף הזה. מתוכן רלוונטיות רק חמש חברת וכולן אמריקאיות: אפל, גוגל, מייקרוסופט, אמזון ופייסבוק (מי שלא רלוונטית, למשל, היא ערמקו – חברת הנפט הסעודית).

למעשה זו הצעת חוק שמיועדת להגביל שחקנים גדולים – לא בגלל שיש להם נתח שוק גדול (שולטים בשוק ספציפי), אלא בגלל שהם גדולים באופן כללי.
מה שהצעת החוק מפספסת הוא שפגיעה בתחרות יכולה להתבצע גם על-ידי חברות קטנות.

החברה צריכה לשלוט בשוק של מוצר ספציפי או לשתף פעולה עם חברות אחרות כדי לפגוע בצרכנים. בישראל היו קרטלים (תיאום בין מתחרים שפוגע בתחרות) בין חברות לא גדולות ולא מפורסמות בשווקים כמו מרצפות, מדי מים וייצור מעטפות. הרגולטור התערב בגלל שהן פגעו בתחרות ובצרכנים, לא בגלל שהן היו חברות גדולות.
הצעת החוק לגמרי עיוורת לגבי איך מבוצעת פגיעה בתחרות. באופן קצת ילדותי, היא מסתכלת רק על גודל החברה.
חברה גדולה יכולה לנצל את גודלה למטרות שליליות. אבל גודל זה לא מספיק.

אנטי טכנולוגי

עוד בעיה – הצעת החוק חלה רק על פלטפורמות דיגיטליות ולכן היא מתעלמת לחלוטין מחנויות פיזיות.
וצריך לומר – רשתות כאלו יכולות לבצע בדיוק את הפעולות שהצעת החוק רוצה לאסור. למשל, Walmart מוכרת מוצרים של עצמה (תחת מגוון שמות מותג). היא יכולה לתת להם עדיפות מול מוצרים של ספקים אחרים.
אבל הצעת החוק לא תחול על חנויות פיזיות של רשתות ענק כמו Walmart ו-Target.

מה החוק לא עושה

ראינו שהמגבלות שבהצעת החוק לא מיועדות לחול על חברות שפוגעות בתחרות, אלא על חברות גדולות שמוכרות מוצרים באינטרנט.
הבעיה היא שחברה יכולה לפגוע בתחרות ולהתחמק מהחוק אם היא מוכרת בחנויות פיזיות או אם השווי שלה פחות מ-550 מיליארד דולר (נניח, מספיק שהשווי של החברה הוא "רק" יותר גדול מכל כלכלת ישראל).
אז החוק לא מבוסס על היגיון של שמירה על תחרות.

למעשה, רשתות כמו  Walmart ו-Target מוכרות מוצרים גם באינטרנט. אז ההבדל היחידי בינן לבין אמזון זה הגודל.
זאת אומרת, מבחינת מקדמי ההצעה, העובדה שאמזון יותר מצליחה ולכן יותר גדולה – זו סיבה להטיל עליה רגולציה.

שימו לב שאין כאן פרמטר של סיכון לפגיעה בציבור. התחולה גם לא מושפעת מההתנהגות של החברות. יש כאן פשוט ניסיון להגביל ולהעניש חברות על כך שהן מוכרות באינטרנט ומוצלחות בזה – ולכן הן גדולות.

הנזקים הפוטנציאליים

הצעת החוק לא מגבילה חברות שמוכרות בחנויות פיזיות וגם אין ניסיון להגביל סקטורים מסורתיים כמו פחם, תקשורת, תעשייה, או מזון.
הצעת חוק מכוונת להגביל רק חברות מסקטור הטכנולוגיה.
וזה אומר שהצעת החוק לא באמת תחול על סוגיה של תחרות, אלא עלולה להגביל יזמות וחדשנות.

לדוגמה, להצעת חוק עלולה להיות השפעה שדומה לרגולציה של פיקוח מחירים.
דמיינו חברה שנמצאת ממש מתחת לרף של 550 מיליארד דולר, נניח שהיא שווה 490 מיליארד דולר.
אם השווי שלה יעלה במעט – היא תכנס תחת החוק ותסבול ממגבלות עם עלויות כבדות (וסקנציה משמעותית במקרה של הפרה). אותה חברה צריכה לבחור – האם לגדול ולשלם את העלות שכרוכה בציות לרגולציה, או לחסום בצורה מלאכותית את הצמיחה של עצמה? (לא להרחיב פעילות, לא להשקיע במוצרים חדשים וכו').

הדילמה הזו לא טובה לחברה והיא גם לא טובה לצרכנים שקונים ממנה.
אם חברה מספקת לציבור מוצרים ושירותים טובים ובמחיר כדאי – אנחנו לא רוצים לגרום לה להפסיק לעשות את זה או לא להשקיע במחקר ופיתוח.

אני מאמין שיש צורך ברגולציה שתגן על התחרות וגם ברגולציה שתגן על הצרכנים. כאמור, זה לא ממש המקרה.
וכמו שכתבתי בעבר על רעיון דומה, זו למעשה רגולציה שבעיקר מופנית נגד תעשיות חדשניות.

הבעיה היא בתחרות – מול סין

אבל המסקנה מתחדדת כשמשווים את ארה"ב לסין. בעשור הקרוב ארה"ב וסין ילחמו על ההובלה הכלכלית-טכנולוגית של העולם. המדיניות של סין היא לסייע לחברות סיניות (למשל, באמצעות הלוואות מסובסדות). דמוקרטיות מערביות לא מספקות כאלו תמיכות. הסינים חותרים לתחרות לא הוגנת, שמקשה בעיקר על חברות טכנולוגיה אמריקאיות להתחרות בסינים.

בזמן שהסינים מסייעים לחברות הטכנולוגיה הסיניות, מה עושה הממשל האמריקאי? מקדם רגולציה ספציפית שתכביד רק על חברות הטכנולוגיה הגדולות האמריקאיות.
הבעיה היא לא עם רגולציה כעניין עקרוני. אלא שבתחום הטכנולוגי סין נותנת עזרה מלאכותית לחברות שלה, בעוד שהאמריקאים מטילים רגולציה מיותרת שתיצור מגבלות מלאכותיות רק על חברות טכנולוגיה אמריקאיות.

זה אומר שלחברות אמריקאיות תהיה נחיתות כפולה ביחס לחברות סיניות.
הצעת החוק קובעת רגולציה כאילו-תחרותית שלא פותרת בעיה של תחרות, תפגע ביזמות ותקשה על חברות אמריקאיות להתחרות בחברות סיניות.

הנציגים בקונגרס האמריקאי נבחרים ישירות על-ידי אזרחי ארה"ב. אני לא חושב שהדרך הכי טובה לשרת את הציבור האמריקאי היא באמצעות הצעת חוק כזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: