הבעיות במהפכה השקטה של ממשל ביידן (מזכר A-4)

בפוסט הקודם הצגתי לכם את השינויים שממשל ביידן מקדם בכללים שלפיהם רגולטורים צריכים לגבש שינויי רגולציה.

ביידן מציע לשנות את מזכר A-4, מסמך מקצועי שמשמש כ"מערכת ההפעלה" לתהליכי גיבוש רגולציה וניתוח ההשפעות שלה.

התיקונים שממשל ביידן מציע מהווים את השינוי הדרמטי ביותר במדיניות הרגולציה בארה"ב ב-30 השנים האחרונות – מאז צו נשיאותי שהנשיא קלינטון פרסם בשנת 1993.

אחרי שקיבלנו תמונה כללית של ההצעה לשינויים, היום נתעמק בשלושה שינויים ובכשלים שכרוכים בהם.

הממשל הפדרלי יותר חכם מכולם

הטיוטת למזכר A-4 מנחה את הרגולטורים הפדרליים לא לסמוך על התערבות של הממשל במדינות או בשלטון המקומי.

ההנחה היא שעדיף שהתערבויות יגיעו מוושינגטון די.סי. ויחולו על כל ארצות הברית. זו גישה ספק כוחנית, ספק אגוצנטרית, ספק ילדותית.

הגישה שמשתקפת בטיוטה מעדיפה התערבות רוחבית של ממשל מרכזי, על פני התערבות ממוקדת של השלטון המדינתי או המקומי. במקום שתושבי בוסטון או טולסה יבחרו ראש עיר שיקבע רגולציה שמתאימה להם, ממשל ביידן קובע שהוא יודע הכי טוב ועדיף שהוא יחליט בשביל כולם. 

הטיוטה מתעלמת מהיתרון של שלטון מקומי להתאים פתרונות מקומיים באופן דיפרנציאלי – כי מי אמר שצריך את אותה התערבות בכל שטח המדינה (ומדובר במדינה ענקית). היא גם מתעלמת מהיבטים דמוקרטיים, למשל שככל שהנציגים הנבחרים קרובים יותר לציבור – כך יש ייצוג טוב יותר, אחריותיות (accountability) רבה יותר ופוטנציאל להגשים את רצון הבוחר.

במקום ללמוד מהשלטון המקומי או אפילו לכבד את הסוברניות והאוטונומיה של אותם גופים – ממשל ביידן מעדיף להנחית מלמעלה בגישת top-down.

ההנחיה בטיוטה אפילו יותר אגרסיבית – הוא מנחה לקבוע רגולציה שתסתור רגולציה או מדיניות שנקבעה במדינות או ברמה העירונית. לא רק שזה כוחני, זו פרקטיקה שתזמין הליכים משפטיים בין המדינות לבין השלטון הפדרלי (דבר שראינו הרבה בתקופת טראמפ).

תפיסת העולם שהממשל הפדרלי יודע יותר טוב מכולם ועדיף שהוא יקבע את הרגולציה עשוייה להתברר כשגויה גם מקצועית, גם דמוקרטית וגם משיקולים פרגמטיים.

האם אפשר לסמוך על הציבור?

בתיקון ממשל ביידן נשען חזק על כלכלה התנהגותית – תחום שהתפתח מאוד ב-20 השנים האחרונות. על פניו זה עדכון מתבקש כי התחום פרח אחרי שמזכר A-4 פורסם לראשונה.

רק שממשל ביידן הולך צעד אחד יותר – הם קובעים באופן חזק שבחירה לא מוצלחת של הציבור בגלל הטיות (biases) יכולה להיות הצדקה לרגולציה. יש בזה משהו מאוד שיפוטי כלפי הבחירות של הציבור. ההצדקה אינה יצירת סיכון או התנהגות שגורמת לפגיעה בזולת בלי להפנים את ההשפעות.

יוצא שלפי הטיוטה, אזרחים לפעמים סובלים מכשלים ולא מקבלים החלטות – ולכן צריך רגולציה. זו גישה פטרנליסטית שלא סומכת על הפרט. הגישה הזו עלולה לדרוס את האוטונומיה של הפרט לעצב את חייו, אם הוא בוחר לעשות בחירות שאינן נכונות בעיני הממשל. בכך ממשל ביידן מתנתק מהעקרונות שנקבעו לפני 30 שנה על-ידי ממשל קלינטון.

חשוב להבהיר – כשממשלות קובעות רגולציה הן בהגדרה יוצרות כללים שפוגעים בחירות ובאוטונומיה של הפרט. הן עושות את זה כדי לנהל סיכונים משמעותיים לחברה.

אבל טיוטת התיקון למזכר A-4 מנחה את הרגולטורים לקבוע רגולציה שמתערבת ופוגעת בחירות הפרט גם אם אין ביסוס בנתונים לכך שיש כשל שיטתי בקבלת ההחלטות של הציבור.

הגמל גם לא רואה את הדבשת של עצמו. הטיוטה מעלה על נס את הצורך להתערב בגלל הטיות וכשלים קוגנטיביים של הציבור, אבל מתעלמת מכך שהרגולטורים עצמם הם בני אדם שסובלים מהטיות, כשלים, בעיות תמריצים, או סתם חוסר במידע.

התוצאה היא דחיפה חזקה להתערב בהחלטות של הציבור, בלי ריסון או צניעות לגבי הכשלים שהרגולטורים עלולים לסבול מהם.
בצירוף עם הנקודה הקודמת – ממשל ביידן מפגין גישה של חוסר אמון בגורמים אחרים. בין אם מדובר בשלטון המדינתי והמקומי או בציבור האמריקאי.

אל תלמדו מטעויות

הנוסח הנוכחי של מזכר A-4 מזהיר את הרגולטורים מפני רגולציה שמתערבת ישירות בכלכלה וקובע שעדיף להימנע ממנה. הכוונה לרגולציה כמו פיקוח מחירים, קביעת כמויות, הגבלת כושר ייצור וכו'.

יש הרבה מחקר וניסיון מעשי שמלמדים שרגולציה כלכלית כזו פוגעת קשות בתחרות, משרתת קבוצות אינטרס חזקות, תורמות ליוקר המחייה, פוגעת ביזמות ולעיתים קרובות גם נכשלת בהגנה על הציבור.

טיוטת התיקון למזכר משנה את הכלל הזה ומנחה רגולטורים לשקול ברצינות גם רגולציה כלכלית.

הבחירה לעודד רגולטורים לעשות שימוש בכלי רגולציה מזיקים, במקום כלים מוצלחים יותר או מודלים מתקדמים של רגולציה פשוט מנוגדת לניסיון המצטבר וגם עלולה לגרום נזק ממשי לציבור האמריקאי.

ממשל ביידן גם מציע להשמיט את המשפט הבא: "התערבות ממשלתית עלולה לגרום לתוצאות בלתי מכוונות ומזיקות, ואפילו רגולציה מועילה עלולה לפגוע ביעילות של השווקים" ( “government actions can be unintentionally harmful, and even useful regulations can impede market efficiency").

זו אזהרה חשובה כי לעיתים קרובות מקבלי החלטות נוטים להתמקד רק ביתרונות של ההצעה שלהן (אפרופו כשלים בקבלת החלטות של הרגולטורים עצמם).

---

כמובן שזו תמונה חלקית. בחרתי שלוש נקודות מתוך מאות שינויים בעשרות נושאים.
אבל כשמחברים את שלושת הנקודות האלו מזהים שני מוטיבים מטרידים:

הראשון – מנסחי התיקון נותנים מעט אמון באחרים.
הם מעדיפים רגולציה פדרלית על פני רגולציה מדינתית או עירונית. הם לא סומכים על היכולת של הפרט לקבל החלטות. והם מוכנים לעשות שימוש ברגולציה כלכלית אגרסיבית שמכתיבה מחירים וכמויות, ככלי לשלוט בעצמם על הכלכלה.

השני – מנסחי התיקון מאוד בטוחים בעצמם ולא מגלים זהירות או ענווה. ההנחה שעדיף שהרגולציה תיקבע על-ידם ולא ברמת המדינה או העיר. הם מדברים הרבה על כשלי קבלת החלטות של הציבור כמצדיקים רגולציה, אבל לא מתייחסים לכשלי קבלת החלטות של הרגולטורים ולזהירות או לריסון שהם מחייבים. ולסיום- הם מסירים הסתייגויות מרגולציה כלכלית או מההשפעות הבלתי רצויות של הרגולציה.

השילוב בין חוסר אמון באחרים (גורמי ממשל והציבור הרחב), לצד ביטחון עצמי בלתי מסוייג בעצמם – עלול להיתרגם דרך מזכר A-4 לרגולציה אגרסיבית, פזיזה ואולי אף שגויה.

זו עדיין לא הגרסה הסופית ואפשר לקוות שהליקויים בנוסח יתוקנו. גם לאחר ביצוע התיקון נצטרך איך יישמו אוותו בפועל.
אבל חוט השני שעובר בין שלושת הנושאים מסמן כיוון שעלול להתברר כבעייתי.