לפני המלחמה בעזה ולפני הסערה המשפטית בישראל, כולם הוטרדו ממשבר האקלים. ובזמן שאנחנו היינו עסוקים בשחרור חטופים מעזה, התקיימה ועידת COP28, שעסקה בצמצום פליטות פחמן דו חמצני. היעד הרשמי: הגעה לאיפוס פחמן (net zero carbon) עד שנת 2050.
יש מספר צעדים מוכרים שעליהם מדברים: מס על פחמן, פריסת פאנלים סולאריים, התקנת טורבינות רוח והסבת מגזר התחבורה משימוש במנועי בעירה למנועי חשמל.
יש צעד נוסף שלא זוכה לאותם יחסי ציבור, אבל הוא ממלא תפקיד מרכזי בצמצום פליטות הפחמן: מעבר לשימוש באנרגיה גרעינית (להרחבה – ראו את סדרת הפוסטים בנושא).
נראה שלמרות הפחד המסורתי מאנרגיה גרעינית, לאט לאט הציבור והממשלות משתחררים ממנו. במשך שנים הייתה חלוקה מסורתית ברורה: מי שתמך במדיניות סביבתית גם התנגד לשימוש באנרגיה גרעינית. ולכן כשדיברו על אלטרנטיבה לפחם, נפט וגז – זה תמיד היה פאנלים סולאריים וטורבינות רוח.
אבל נראה שזה משתנה. בוועידת COP28 הכירו לראשונה בחשיבות הקריטית של אנרגיה גרעינית לצמצום סיכוני משבר האקלים. ההכרזה הדרמטית הזו יכולה לסמן שינוי כיוון והזדמנות חדשה בתחום האקלים ובתחום האנרגטי.
היתרונות של אנרגיה גרעינית
1. מינימום פליטות פחמן.
גרעין הוא מקור האנרגיה שיוצרת הכי מעט פליטות פחמן. לא רק בשלב הייצור, אלא בניתוח מחזור חיים מלא (full life cycle). אם נשווה אנרגיה גרעינית לפאנלים סולאריים – שימוש בפאנלים סולאריים יצריך פי 17 יותר חומרים ופי 46 יותר שטח אדמה, בהשוואה לאנרגיה גרעינית. יותר חומר ויותר אדמה = יותר פליטות פחמן, יותר חתימה סביבתית ויותר עלויות.
2. יותר אנרגיה בפחות מחיר ופחות זיהום.
קילו אורניום מאפשר לייצר בערך פי שני מיליון יותר אנרגיה מקילו נפט (זה נקרא גם צפיפות אנרגטית). וכמובן שזה ייצור אנרגיה נטול פליטת זיהומים (חלקיקים) וגם נטול פליטות פחמן.
זה אומר שבנוסף ליעילות של האנרגיה הגרעינית עצמה, היא גם חוסכת את הצורך לשנע דלקים (ואת העלות שנלווית לשינוע). במונח של נפח – חתיכת אורניום בגודל של תפוח, שקולה למספר חביות נפט. זה דרמטי בעלויות בשינוע ובחתימה הסביבתית של השינוע.
למידע נוסף על אנרגיה גרעינית, אני ממליץ על מאגר המידע של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה גרעינית.
3. אמינות ויציבות.
אנרגיה גרעינית לא תלויה במשתנים חיצוניים כמו מזג אוויר. האלטרנטיבות הירוקות האחרות הן פאנלים סולאריים – שלא פעילים בלילה, כשיש עננות או אובך; וטורבינות רוח – שלא פעילות כשאין רוח.
אם אנחנו מחפשים מקור אנרגיה מרכזי, ולא מקור אנרגיה שישמש ל-5% מייצור החשמל שלנו, אנחנו צריכים מקור אמיר ויציב, שלא יגרום להפסקות חשמל כשיש עננים או כשהרוח נחלשת*. אנרגיה גרעינית היא מקור האנרגיה הירוק האמין ביותר.
* פתרונות אגירת אנרגיה מיועדים לתת לכך מענה. אבל כיום הם מאוד יקרים, מוגבלים בקיבולת שלהם וכרוכים בעוד קשיים ישומיים.
4. זמינות בטווח הארוך.
כיום אנרגיה גרעינית מבוססת על אורניום ופלוטוניום. בעתיד היא כנראה תתבסס על חומרים אחרים, כמו תוריום. אורניום הוא יסוד מאוד נפוץ. יש כל כך הרבה אורניום שהוא יכול להספיק לנו למאות שנים. המחקר העדכני יותר עוסק בשימוש ביסוד אחר – תוריום – שהוא הרבה יותר בטוח מאורניום (בלתי אפשרי להשתמש בו לשימושים צבאיים) והוא גם הרבה יותר נפוץ בטבע.
ומה לגבי החסרונות? הערה על הסיכונים
עצם השימוש באנרגיה גרעינית לא יוצר פליטת חלקיקים או פליטת פחמן. גרעין היא אנרגיה נקייה – גם מבחינה סביבתית (חלקיקים מזהמים) וגם מבחינה אקלימית (פחמן דו חמצני וגזי חממה אחרת).
הסיכון הוא לא בשדה הסביבתי, אלא בשדה הבטיחות, כי מדובר בחומרים רדיואקטיביים (שמייצרים פסולת רדיואקטיביים, ויכולים להביא לתקריות חמורות כפי שקרה בצ'רנוביל למשל). מצד שני, אנרגיה גרעינית מייצרת מעט פסולת (כי צריך מעט חומר, ראו מעלה). ובהחלט צריך לטפל בהם באופן זהיר, למשל לאחסן את הפסולת במקום בטוח (מתקני אחסון מבטון).
רק שזה מה שעושים כבר בערך 70 שנים. מדינות מסביב לעולם (כמו צרפת ופינלנד) שמשתמשות באנרגיה גרעינית בנו וממשיכות לבנות אתרי אחסון לפסולת רדיואקטיבית. צרפת מבססת כ-75% מהאנרגיה שלה על מקורות גרעיניים, זאת אומרת כבר הרבה שנים יש שם המון תחנות כוח גרעיניות פעילות, שגם מייצרות פסולת. שמעתם על זיהום בגלל פסולת רדיואקטיבית בצרפת? מה לגבי סלובקיה, הונגריה, בלגיה, צ'כיה, שוויץ או נורבגיה?
נראה שזה בהחלט ישים לאסוף את מעט הפסולת הרדיואקטיבית ולשמור אותה היטב במתקנים ממוגנים.
איפה אנחנו היום?
כיום אנרגיה גרעינית מהווה כ-10% מסך צריכת האנרגיה שלנו. ואם מסתכלים רק על אנרגיות ירוקות: האנושות מייצרת בערך 25% מהאנרגיה הירוקה שלה (זאת אומרת, אנרגיה דלת פחמן) ממקורות גרעיניים. אפשר להרחיב את השימוש באנרגיה הגרעינית – גם על חשבון אנרגיות פוסיליות וגם על חשבון אנרגיות ירוקות אחרות (שהן יותר יקרות ויותר מזהמות).
אני לא אומר שזה צריך להיות מקור האנרגיה היחיד שלנו. זה יהיה קו קיצוני וגם לא חכם, כי אנחנו זקוקים לתמהיל אנרגטי מגוון.
אבל יש יתרונות בהגדלת השימוש באנרגיה גרעינית – כך יותר אנשים יהנו מאנרגיה נגישה וזולה, ופחות אנשים יסבלו מהסיכונים המיידיים (כמו זיהום חלקיקי) ומהסיכונים ארוכי הטווח (כמו פליטות גזי חממה).
אז למה זה לא קורה? (ובכל זאת, מה לגבי הסיכונים?)
ולמרות כל הטוב הזה יש סיבה שזה לא קורה. בעיני זו לא סיבה מספיק משכנעת, אבל זו סיבה שצריך להתחשב בה. הפחד. בהיסטוריה התרחשו ארבעה אירועים משמעותיים שעיצבו את התודעה ואת הפחד מאנרגיה גרעינית (היו עוד, אבל יש ארבעה אירועים מוכרים שצרובים בתודעה הקולקטיבית).
- האירוע הראשון הוא הטלת הפצצות הגרעיניות על הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945. העולם הכיר את הטכנולוגיה הגרעינית קודם כל ככלי נשק צבאי, ואחר כך למד שיש לה שימושים אזרחיים.
- האירוע השני הייתה תקלה בתחנות הכוח בארה"ב ב- three miles island, ב-1979. לא מדובר באירוע עם נזקים חמורים, אבל הכשלים בהקמה, בתפעול ובניהול התקרית המחישה את הסיכונים וחידדה את החששות.
- האירוע השלישי היה התאונה הקטלנית בצ'רנוביל, ב-1986. זו התאונה עם הנזק הממשי ביותר. היא התרחשה בכור שלא עמד בסטנדרטים מינימליים (בכל זאת, חצר אחורית של ברית המועצות). האירוע הזה הוא באמת תמרור אזהרה חמור. למזלנו, בשאר העולם לא בונים ולא מתחזקים כורים בסטנדרט הזה. רוב העולם עשה עבודה יותר טובה גם קודם.
- האירוע הרביעי הוא התקרית בפוקושימה יפן בשנת 2011. רק שזה לא באמת היה אירוע גרעיני. האזור ספג רעידת אדמה וצונאמי, שפגעו בתפקוד של הכור. אבל למרות זאת, המנהלים של הכור הצליחו להשתלט על האירוע. זאת אומרת, למרות נסיבות חיצוניות הרבה יותר חמורות מאשר בצ'רנוביל, התוצאה הייתה טובה בהרבה.
בשורה התחתונה – אנשים מפחדים מאנרגיה גרעינית. אנחנו מפחדים מהמילה "רדיואקטיבי", וגם מבלבלים בין אנרגיה גרעינית אזרחית לבין נשק צבאי (למרות שתחנת כוח אזרחית לא יכולה להתפוצץ כמו נשק גרעיני צבאי). ובאופן כללי יש תחושה שגם אם ההסתברות לאירוע נמוכה, החומרה בוודאות מאוד גבוהה.
האתגר שעומד בפני העולם, כדי לאמץ אנרגיה גרעינית מורכב מפערים של חוסר אמון, וגם השקעה בתחנות הכוח הגרעיניות. ככל שנשקיע בבטיחות (לא בהכרח בהחמרה בסטנדרטים, אלא דווקא בתקשור של רמת הבטיחות) – נוכל לבנות אמון.
תכנית שלושת השלבים
אז איך עושים את זה? לפני שלוש וחצי שנים פרסמתי סדרת פוסטים בשם "האנרגיה של העתיד". הגעתי למסקנה שאנרגיה גרעינית חייבת להיות חלק ממקורות האנרגיה שלנו. השאלה הגדולה היא איך מגיעים לשם. מאחר שיש פה שינוי גדול שמערב מחקר, בנייה, רגולציה, ניהול ותקשור סיכונים וגם אמון ציבורי – יידרש תהליך הדרגתי. ככה אני מציע לגשת אליו.
שלב 1: הכרה פומבית ביתרונות של אנרגיה גרעינית
תחילה צריך שיותר אנשים ידעו שאנרגיה גרעינית היא מקור אנרגיה אמין וזול, ולא פחות מכך – נטול זיהום סביבתי ודל פחמן. ההבנה הזו צריכה לחלחל לממשלות, יזמים פרטיים, גופי חברה אזרחית (כולל ארגוני סביבה) ובקרב הציבור הרחב.
זה צעד הכרחי כדי שיותר השקעות יופנו לתחום – למטרות מחקר ופיתוח, ולמטרות של הקמת תחנות כוח חדשות.
אני כותב את הפוסט הזה כי נראה שהשלב הזה התחיל – ועידת COP28 של האו"ם הכירה באנרגיה הגרעינית כאמצעי חשוב להתמודדות עם משבר האקלים (אולי זה קשור למחסור באנרגיה שהמלחמה באוקראינה יצרה לאירופים). בכל מקרה, זה צעד פומבי ראשון של שינוי הגישה כלפי גרעין, אחרי שנים שממשלות 'ירוקות' וארגוני סביבה נמנעו מכך.
שלב 2: שינוי מדיניות
ממשלות ושחקנים גדולים אחרים יפעלו באופן ממשי כדי להגביר את השימוש באנרגיה גרעינית. השלב הזה כולל השקעה ציבורית בפרויקטים כאלו. למשל, במקום לסגור תחנות כוח גרעינית (גרמניה, אני מסתכל עליך) – להקים ולפתוח תחנות כוח גרעינית חדשות. השלב הזה יכלול גם הסרה של חסמים רגולטוריים בולטים כדי לאפשר הקמה ותפעול של תחנות. חוץ מממשלות, גם גופים גדולים כמו מוסדות פיננסיים (מממנים של פרויקטים גדולים) ויזמים בתחום – צריכים לדעת שכדאי להם להיכנס לפרויקטים כאלו (מבחינה ציבורית, כלכלית ורגולטורית).
שלב 3: שינוי עומק של הרגולציה
אחרי שהתפיסה הציבורית תותאם, וגם יהיה שינוי מדיניות – יידרש תהליך ממושך ומעמיק של שינוי הרגולציה. במדינות שבהן קיימת רגולציה מכבידה (בראשן ארה"ב) צריך יהיה לצלול לפרטי הפרטים ולתקן את הרגולציה (אפשר גם לכתוב אותה מחדש). במדינות שבהן אין רגולציה – בעיקר כי אנרגיה גרעינית אסורה ולכן לא קיימת – צריך יהיה לייצר מהבסיס רגולציה שתהיה איכותית, תספק בטיחות אבל גם תאפשר גמישות תפעולית והקמה של תחנות בעלויות סבירות. מעבר לעלויות הציות הישירות, הרגולציה גם צריכה להיות צפויה ולספק וודאות.
אתגר גלובלי – פתרון גלובלי?
ואולי זה לא עניין למדינה אחת. כפי שהעיסוק באקלים נתפס כסוגייה גלובלית, גם הפתרונות יכולים (אולי צריכים) להיות גלובליים. אנרגיה גרעינית יכולה להיות אמצעי משמעותי במאמצים בתחום האקלים ובתחום הסביבה. אולי שחקנים עולמיים צריכים לקחת חלק בתהליך. למשל, האו"ם (באמצעות הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה גרעינית – סבא"א) יכול להוביל את המהלך ויגדיר את הסטנדרט שנדרש ממדיניות ומרגולציה בתחום. או שארגונים סביבתיים ידרשו שיפור של הרגולציה על אנרגיה גרעינית כדי שהיא תספק בטיחות, אך במחירים סבירים.
אם אנחנו באמת רציניים לגבי הסוגיה האקלימית אנחנו צריכים מקורות אנרגיה אמינים, בטוחים, זולים וירוקים. יש מקור אנרגיה כזה שיש לו עוד המון פוטנציאל לשיפור עתידי. חבל על הזמן. חבל על כל יום שבו אנחנו לא משתמשים יותר באנרגיה גרעינית במקום פחם, נפט וגז.
הרגולטור - גיא מור 