האמת צריכה להיאמר: טראמפ לא המציא את הגלגל. לפניו, גם נשיאים כמו ג'ימי קרטר, רונלד רייגן, ביל קלינטון ואובמה ניסו לצמצם את סבך הרגולציה האמריקאית. וגם מסביב לעולם היו נסיונות דומים.
בארה"ב נשיאים פרסמו צווים נשיאותיים שנועדו להעריך מחדש עלויות ותועלות של רגולציות – קיימות וחדשות. גם הקונגרס, משני צדי המפה הפוליטית, הפגין עניין בנושא. אבל עד כה – בלי הישגים משמעותיים. רגולציות (והעלויות הנלוות) המשיכו להיערם בכל ממשל.
למה זה כל כך קשה?
יש שני מחסומים עיקריים:
1. קושי טכני – קשה מאוד לבצע הערכה איכותית (גם בדיעבד).
2. היעדר תמריץ – לאחר שהרגולציה נכנסה לתוקף, לרגולטורים אין כמעט אינטרס לבדוק אם היא בכלל עובדת. הם מעדיפים להם להתמקד ביצירת רגולציות חדשות, שאמורות לפתור בעיות לציבור. העיסוק בבעיות חדשות וברגולציה חדשות מעניק לרגולטורים בעקיפין מעמד ומשאבים; העיסוק בבדיקת רגולציות שנקבעו בעבר מחייב אותם לעשות עבודה שחורה שבסופה הם יצטרכו בלהודות בטעויות עבר.
מעבר לזה, גם לגורמים המפוקחים אין תמריץ לערער על רגולציות קיימות. אחרי שהשקיעו כסף וזמן בהתאמה לדרישות, הם מעדיפים לשמור על היתרון התחרותי שנוצר להם.
אז מה טראמפ מנסה לעשות אחרת?
טראמפ חתם על מספר צווים נשיאותיים שמנסים – אם ייושמו ברצינות – לשנות את המשחק. נסתכל על שלושה.
צו נשיאותי 14192 – "תקציב רגולטורי מדורג":
לפי הצו, יצירה של רגולציה חדשה מחייבת ביטול עשר רגולציות קיימות (מנגנון One In Ten Out).
נכון, סביר להניח שחלק מה"ביטולים" יהיו קוסמטיים – כמו מחיקה של עשרה מסמכי הנחיות קטנים כדי לאזן כלל אחד משמעותי. אבל גם ניקוי כזה עדיף על כלום. ואם הסוכנויות ייקחו את זה ברצינות, ייתכן שנראה חיסכון אמיתי.
בנוסף, כל רגולציה חדשה חייבת לקזז את העלות שהיא יוצרת באמצעות הפחתות עלויות רגולטוריות אחרות – זה מנגנון של תקציב רגולטורי.
צו נשיאותי 14267 – "הפחתת מחסומים רגולטוריים אנטי-תחרותיים":
הצו מורה לסוכנויות לזהות רגולציות שמפחיתות תחרות, יזמות וחדשנות. יש להגיש את הרשימות תוך שלושה חודשים לבית הלבן, למשרד המשפטים ול-OMB.
יש כאן שאיפה לחזור לרוח התקופה של שנות ה-70 וה-80, כשבוטלו רגולציות שהגנו על מונופולים – למשל ביטול הרגולציה המיושנת על ענף התעופה וביטול הרגולציה על הובלה יבשתית במשאיות. הרפורמות האלו יצרו את הכלכלה שכולנו לוקחים מאליו היום. אז נרשמה עלייה דרמטית ברווחת הצרכנים, וייתכן שגם היום מהלך כזה יזכה לתמיכה גורפת.
צו נשיאותי 14270 – "תקציב רגולטורי מבוסס אפס לשחרור האנרגיה האמריקאית":
הצו מחייב הכנסת סעיפי תפוגת תוקף (סעיפי שקיעה – sunset clauses) ברגולציות בתחום האנרגיה. כל רגולציה תיבחן מחדש מדי פרק זמן קבוע.
ההיגיון פשוט: רגולציות צריכות להוכיח את עצמן מחדש, אחרת יפוג תוקפן אוטומטית. כך אפשר לוודא שהן אכן משרתות את הציבור ולא סתם ממשיכות להתקיים מכוח האינרציה.
אז הולכת להיות מהפכה?
כדאי לא למהר ולהתלהב. לאורך כל הניתוח הזה ריחפה מילה קטנה אבל חשובה: "אם".
אם הסוכנויות יישמו את הצווים ברצינות. אם הן לא יתחמקו באמצעות טריקים חשבונאיים. אם הן יאספו נתונים רלוונטיים ולא יתעלמו מהציבור. אם הן בכלל יציתו להוראות (הניסיון מראה שזה לא תמיד קורה).
וזה הרבה מאוד "אם".
בנוסף, יש כאן כמה בעיות מובנות:
- זמנים קצרים מאוד שנקבעו בצווים יקשו על עבודה רצינית.
- אם לא יצליחו לקבל נתונים והתייחסות מהציבור בחלק מהמקרים – זה ימנע גישה למידע קריטי.
- לחץ מצד קבוצות אינטרס: דווקא אלה שנהנות מהרגולציות האנטי-תחרותיות יהיו הכי קולניות והכי פעילות כדי להגן על המעמד שלהן.
- ויש גם סכנה שסעיפי שקיעה ומנגנוני תפוגת-תוקף גורפים יפגעו בהגנה על הציבור או ייצרו חוסר ודאות משפטי, במקום לגרום לרגולטורים לבצע הערכה אמיתית של איכות הרגולציה.
סיכום: לקוות, אבל לא לצפות
לסיכום, יש כאן פוטנציאל אמיתי לשנות את האופן שבו ממשלת ארצות הברית מתייחסת לרגולציה – מאוסף ענק של חוקים וכללים שהצטברו עשרות שנים לאסטרטגיה ניהולית, שמודדת השפעות ומבקרת את עצמה.
אבל שינוי כזה לא יקרה לבד. הוא דורש מחויבות אמיתית של מנהלים בכירים, משאבים, סבלנות – ובעיקר – רצון להתמודד עם תמריצים שליליים שמובנים עמוק במערכת.
הניסיון מלמד שנשיאים קודמים לא הצליחו במשימה הזו. למעשה גם במדינות אחרות מתקשים להניע מהלכים משמעותיים בתחום. זה מצריך קשב מתמשך והבנה מעמיקה של המערכת הממשלתית.
האם טראמפ יהיה יוצא הדופן? אפשר לקוות, אבל זה יהיה מאתגר.
הרגולטור - גיא מור 