קליפורניה עושה סיבוב פרסה: מה קורה כשמעצמת הרגולציה מבינה שהיא הגזימה?

לפני כמה ימים עדכנתי על שינוי כיוון באירופה, במקביל קורה דבר דומה בקליפורניה.

לאורך שנים קליפורניה הייתה השחקן הכי נלהב בארה"ב על מגרש הרגולציה. זו המדינה שהמציאה לעצמה סטנדרטים מחמירים לפליטות רכבים, ביצעה לגליזציה של קנאביס תוך שהיא חוסמת את השוק הזה, והעבירה עשרות הוראות שמכתיבות לא רק איך לבנות – אלא מי יכול לבלום אתכם. במשך שנים זו הייתה גאווה. אבל הגאווה הזו עולה ביוקר.

בזמן שמדינות אחרות פיתחו עסקים, קליפורניה הקשתה עליהם. בזמן שעובדים במדינות אחרות קנו בית – בקליפורניה הם עברו לאוהל. והמציאות הזו התחילה לחלחל. התוצאה: תושבים עוזבים, חברות בורחות, וכלכלה שהולכת ונשחקת. קליפורניה, שהייתה סמל החדשנות, הפכה למדינה שאנשים בורחים ממנה.

ועכשיו היא אולי מתחילה להבין שהיא הלכה רחוק מדי.

בעיית הדיור: כשאי-עשייה היא לא אופציה

במשך שנים, קליפורניה טיפלה במשבר הדיור שלה כמו בתיק שהעדיפו לקבור בארכיון. עיריות סירבו לאשר תוכניות בנייה, תושבים נלחמו בכל ניסיון להוסיף דירות לשכונה, והמדינה עמדה בצד. כל יוזמה לשנות את המצב נבלמה, לרוב על ידי קואליציה מוזרה של תושבים מבוגרים, איגודי עובדים וארגוני סביבה. אפילו להקים תא שירותים ציבוריים – התברר כפרויקט יקר, מורכב וארוך.
זה לא ייחודי רק לעולם התכנון והבניה. יש בקליפורניה רגולציה עירונית ומקומית מאוד חזקה, שלפני כמה שנים חנקה את כל הסחר הבין לאומי של ארה"ב.

המציאות? קליפורניה הפכה למקום שבו גם בעלי שכר גבוה לא מצליחים לשכור דירה. מחירי הנדל"ן דחפו משפחות החוצה וגררו ירידה בכוח העבודה, בפעילות הכלכלית ובייצוג הפוליטי. לפי התחזיות, בשל ההגירה החוצה קליפורניה צפויה לאבד שלושה מושבים בקונגרס אחרי מפקד האוכלוסין הבא – פשוט כי אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם.

כאן נכנס לתמונה חוק SB 79. מדובר באחת הרפורמות הדרמטיות ביותר בתולדות המדינה – שינוי הייעוד של קרקעות סביב תחנות תחבורה ציבורית, והטלת סנקציות על רשויות מקומיות שלא יאשרו פרויקטים חדשים. גם אחרי שהחוק תוקן שוב ושוב כדי לפייס כל קבוצת לחץ אפשרית, הוא עבר רק בקושי.

עד לא מזמן, חוק כזה לא היה עובר בקליפורניה. הפעם הוא עבר. וזה לא מקרי.

המושל לוקח סיכון

הפעילו עליו המון לחץ. גאווין ניוסום ידע בדיוק מה עומד על הכף. אם הוא היה מטיל וטו על החוק – הוא היה מאבד אמינות. במשך שנים הוא דיבר על הצורך בפישוט תהליכים ובבניה מאסיבית של יחידות דיור. אם הוא היה מתקפל ברגע האמת, כל זה היה מתנפץ.
אז הוא חתם על החוק.

ולא רק על החוק הזה. השנה ניוסום העביר יותר מ-40 רפורמות. הוא אימץ במוצהר את עקרונות תנועת YIMBY – "כן, בחצר האחורית שלי" – והפך לאחת הדמויות המרכזיות במאבק על עתיד הדיור בארה"ב. YIMBY היא תנועה הפוכה ל-NIMBY, אנשים שמתנגדים שיקימו לידם מגורים, תשתיות ועוד.
מבחינת ניוסום זה מבחן מנהיגות. אם הוא רוצה להתמודד על נשיאות ארה"ב ב-2028, הוא צריך להראות שהוא יודע לפתור בעיות אמיתיות, לא רק לנאום עליהן.

החוק הזה לא מושלם. יש בו פרצות, יש בו פשרות. אבל הוא מסמן מגמה חדשה: המדינה לא מוכנה יותר לשתוק מול קבוצות אינטרס ועיריות שחוסמות כל שינוי בשם "אופי השכונה". וקליפורניה גם מוכנה להשתמש בכוח כדי לשנות את המצב.

ומה עם הרגולציה על הבינה המלאכותית?

קליפורניה היא הבירה של תעשיית ההייטק העולמית. סן פרנסיסקו, עמק הסיליקון, כל האקוסיסטם של חדשנות. ובדיוק בגלל זה, כל רגולציה על טכנולוגיה מתחילה או נעצרת שם.

בשנה האחרונה מחוקקים בקליפורניה ניסו להעביר חוקים שיגבילו את השימוש בבינה מלאכותית – בעיקר בהקשרים רגישים כמו ילדים ומקומות עבודה. למשל, הצעת חוק לאסור על חברות AI לאפשר לקטינים להשתמש בצ'אט בוטים (אלא אם הן הבטיחו שהצ'אטבוט לא יוכל לנהל שיח שמכילה תוכן מסוכן), או חוק שאוסר על שימוש במערכות בינה מלאכותית בקבלת החלטות תעסוקתיות מבלי ליידע את העובדים.

[זה אגב, מזכיר את החקיקה האוסטרלית על שימוש ברשתות חברתיות לקטינים מתחת לגיל 16]

ומה ניוסום עשה? הוא הטיל וטו. שוב ושוב.
הוא טען שהמטרות נכונות, אבל הדרך מסוכנת. שהוא חושש לפגוע ביכולת של צעירים ללמוד כלים טכנולוגיים. שהחוקים האלה יפגעו בחדשנות וירתיעו חברות מהשקעה במדינה, למרות כל הכוונות הטובות. מהצד השני חברות הענק הסבירו שההצעה מחמירה מידי ותוביל לבלימה של חדשנות, וחלקן אף איימו לעזוב את קליפורניה, להעביר משרות והשקעות למדינות אחרות. זה עבד. חלק מהחקיקה נבלמה, חלק עברה ריכוך.

רגולציה חכמה, לא רגולציה כבדה

במילים פשוטות: קליפורניה מנסה לחשוב מחדש על מדיניות הרגולציה שלה.

שנים הגישה הייתה "קודם כל להחמיר ואז להחמיר עוד קצת". עכשיו מתחילה להתבסס גישה שונה: להפנים שיש בעיה אמיתית; ניתוח עלות-תועלת; לשאול האם אנחנו באמת פותרים בעיה; מה הנזק מהפתרון שאנחנו מציעים (למשל הרגולציה שתרמה לשריפות הענק בקליפורניה); והאם יש דרך אחרת – פשוטה, זולה, גמישה – להגיע לאותה מטרה?

החתימה על SB 79 היא סמל לשינוי. כך גם הווטו שניוסום הטיל על חקיקות ה-AI. בקליפורניה מבינים לאט לאט שאי אפשר להמשיך להעמיס עוד רגולציה על כל בעיה. כשמכבידים בלי הבחנה זה לא רק מפריע לחברות, זה פוגע בציבור. זה מייקר את החיים. זה בולם יזמות.

למרות שיש הרבה התנגדויות נראה שהשיח משתנה. ראשי ערים כבר מבינים שהמדינה נכנסת לתמונה. ערים שלא משתפות פעולה יהיו מוכרחות לבנות, גם אם זה לא נוח להן פוליטית. ערים שיקדמו דיור ופיתוח – יקבלו יותר גמישות.

שינוי קוסמטי או שינוי כיוון?

קליפורניה לא הפכה פתאום למדינה ליברטריאנית. היא עדיין תקבע סטנדרטים, תגן על הסביבה ותדרוש אחריות מתאגידים. אבל היא התחילה להבין שמדיניות צריכה להיות מאוזנת יותר, ולא רק להיראות טוב על הנייר. שהרבה רגולציה זה לא בהכרח רגולציה טובה. וכשהעלות גבוהה מדי – גם התועלת הולכת לאיבוד.

האם מדובר בשינוי זמני? אולי. האם זה קמפיין תדמיתי? יכול להיות. אבל בינתיים קליפורניה עושה משהו שהיא לא עשתה שנים.

אז אם אפילו קליפורניה מסוגלת לחשוב מחדש, ולבחור באיזון, אולי גם רגולטורים במקומות אחרים צריכים לבדוק את עצמם אם הם הולכים רחוק מדי והאם הם צריכים לשאול יותר שאלות לפני שהם ממהרים להחמיר.