מי הופך את הרגולציה הסביבתית למסורבלת?

בחודש ינואר ממשל טראמפ עורר דיון ציבורי (והתנגדות) כשהוא הודיע על רפורמה ברגולציה הסביבתית על פרויקטי בניה. רוב התגובות בארצות הברית התייחסו לרפורמה כאל ביטול או צמצום חלקים מהרגולציה הסביבתית. כמובן שהירוקים התנגדו לרפורמה ומי שחושב שיש יותר מידי רגולציה סביבתית – תמך בצמצום שלה.

אבל המציאות יותר מורכבת. מדובר ברפורמה שתייעל ותרענן את הרגולציה הסביבתית והמוקד שלה אינו בביטול. וכמו כל דבר – גם ברגולציה הסביבתית יש מה לשפר.

🎧 ידעתם שיש גם פודקאסט? מוזמנים להאזין – בכל האפליקציות 🎧

מה מתקנים ולמה?

הרפורמה מתמקדת בחוק שנקרא National Environmental Policy Act, שנחקק ב-1969. זאת אומרת שהוא כבר בן 51. מזל טוב.
החוק הזה היה חלק מהגל הראשון של החקיקה הסביבתית בארצות הברית. מה שמיוחד בחוק זה שהוא לא מיועד להגביל את התעשייה הפרטית, אלא שהוא בעיקר מופנה לרשויות הממשלתיות – כדי להקטין את הפגיעה הסביבתית שפרויקטים ממשלתיים גורמים (למשל סלילת כבישים ותשתיות אחרות).

איך מוודאים שהרשויות הממשלתיות לא יתעלמו משיקולים סביבתיים? החוק בעצם יצר שורה של פרוצדורות מחייבות, שהממשלה צריכה לבצע בכל פרויקט. למשל, לייצר ניתוח השפעות סביבתי (environmental impact statements) ולהכין נימוק בכתב להחלטות שכרוכות בפגיעה בסביבה. החוק גם מאפשר לאנשים פרטיים ולארגונים לתבוע ולקבל פיצוי מהממשלה אם הניתוח סביבתי לא שלם או לא מדויק.

כוונות טובות, תוצאות בעייתיות

אני לחלוטין בעד שמירה על הסביבה וריסון הפעולות של הממשלה. אבל בפועל החוק וההשפעות שלו התפתחו למימדים מפלצתיים, הרבה מעבר למטרה המקורית.
כשהחוק עבר, הרעיון היה להבטיח שהרשויות הממשלתיות מבינות את ההשפעות הסביבתיות של הפרויקטים, על בסיס עיקרון פארטו (20% מהמשאבים משיגים 80% מהאפקט). בשנת 1981, כשהחוק היה בן 12 (בת מצווה!), ההערכות היו שניתוח ההשפעות הסביבתי של פרויקט לא יהיה מסמך ארוך (עד 100-150 עמודים גג) ותהליך ההכנה שלו ייקח עד שנה. במשך חמישים שנים החוק והפרוצדורות סביבו הלכו ותפחו. בשנת 2016 נמצא שלוקח יותר מחמש שנים להכין את הניתוח הסביבתי ושהאורך הממוצע שלו הוא יותר מ-600 עמודים.
בחמישים שנים הבירוקרטיה הכפילה את עצמה פי 5 ויצרה עיכובים משמעותיים.

התוצאה בפועל היא תשתיות מיושנות. חלקן לא מותאמות לצרכים העדכניים וחלקן במצב ירוד ואפילו מסוכן.

כנראה שהמנגנונים והבירוקרטיות הלכו והתארכו בגלל התביעות בבתי המשפט. החוק הטיל על הרשויות חובות ויצר מנגנון אכיפה של תביעות אזרחיות. ונראה שהרשויות פועלות כהכנה לתביעה האזרחית. במילים אחרות – החשש מפני תביעה מנהל את התהליך. הרשויות הממשלתיות עושות דוקטורט – לא כדי להגיע לניתוח הכי טוב עבור הפרויקט – אלא כדי לבנות קייס חזק לבית משפט.

וסברה פרטית שלי (שאני לא יכול להוכיח): חלק מהארגונים הסביבתיים משתמשים בתביעות בבתי המשפט, ובעלויות של הכנת הניתוח הסביבתי כדי להרתיע רשויות ממשלתיות ולחסום פרויקטים. הכוונה היא לא לחסום במקרים ספציפיים פרויקטים שיגרמו נזק רב, אלא חסם באמצעות עלויות וטרטור משפטי כדי שהרשויות יעדיפו לזנוח את הפרויקטים מראש.
קצת כמו מה שבירוקרטיה עושה לעסקים שמוותרים מראש ולא נפתחים.

הרפורמה המוצעת

הרפורמה שממשל טראמפ מציע כוללת כמה רכיבים. ראשית, היא מצמצמת את תחולת החוק, כך שהוא יחול במלואו רק על פרויקטים עיקריים (major projects). פרויקטים קטנים יהיו פטורים מרוב ההליך הזה.
שנית, הם רוצים לקבוע מגבלת זמן של שנתיים להשלמת ניתוח ההשפעות הסביבתי (שימו לב שזה עדיין כפול מהזמן שהוערך לפני כמה עשורים). המטרה של השינוי הזה היא לא להכריח את הרשויות לעבוד מהר, אלא להגן עליהן בבתי משפט. לא יבקרו אותן על כך שלא השקיעו יותר משנתיים בהכנת הניתוח.
שלישית, הם רוצים לקבוע באופן מפורש את גבולות הגזרה של הניתוח. למשל, שלא צריך לעשות ניתוח וכימות של השפעות עקיפות. לדוגמה – אם בונים כביש, אז יבצעו הערכה של הנזק לסביבה מסלילת הכביש, אבל לא יצטרכו לנתח את ההשפעה הסביבתית של הרכבים שיסעו עליו, כי זו השפעה עקיפה. השפעות עקיפות הן דבר שקשה ויקר לכמת. ובגלל שאף אחד לא יודע להעריך את השפעות העקיפות במדויק – זה אחד הדברים שהופכים את ההליך המשפטי לסיוט. גם השינוי הזה של החוק מיועד לייצר הגנה בהליכים משפטיים, כי ניתוח השפעות עקיפות הוא אחד הדברים שהכי מסבכים ומאריכים את הניתוחים הללו.

יתרונות וחסרונות של הרפורמה

אני לא בטוח שזו הדרך הנכונה לתקן את הרגולציה ולפתור את הבעיה. אם התביעות בבתי המשפט הן מה שגורם לסירבול ולעיוות בתהליכים – צריך לתקוף את הבעיה הזו בשני מישורים. מצד אחד, צריך לצמצם את החשיפה לתביעות באופן ישיר. זאת אומרת לקבוע על מה אפשר לתבוע ועל מה לא.
מצד שני, צריך לקבוע מה יחשב ניתוח טוב – מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות.

במובן הזה, הפטור מניתוח השפעות עקיפות הוא פתרון נכון כי הוא מגדיר איך נראה ניתוח טוב ומה ה"הישג הנדרש". אבל לדעתי, קביעת פרק זמן מקסימלי זה פתרון פחות מוצלח. קביעת פרק זמן מקסימלי לתהליך הניתוח זה כמו לקבוע את מספר העמודים המירבים לניתוח. זה לא פותר את הבעיה. למה? כי זה בעצם ניסיון לפתור בעיה בירוקרטית עם פתרון בירוקרטי. עדיף להתמקד בתוצר ולא בתהליכים.

ואם רוצים לתקן את הבעיה צריך לזכור מאיפה מגיע העיוות. השימוש בתביעות אזרחיות ובאיום בתביעה גרם למערכת הממשלתית לאמץ מדיניות מתגוננת. זה לא מה שאנחנו רוצים.
אנחנו לא רוצים שהחלטות מדיניות יתקבלו כחלק מטקטיקה משפטית לקראת דיון בבית משפט. אנחנו רוצים ניתוח הוליסטי אמיתי שמביא בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים, כולל שמירה על הסביבה.
זה מצער שבמקום מצפן פנימי (מקצועי, ניהולי ודמוקרטי) ושאיפה לשרת את הציבור, הרשויות נאלצות להתנהל באופן טקטי כדי להגיע מוכנות לבתי משפט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: