רגולציה של אוויר נקי – הדור הבא

מגיפת הקורונה גרמה לנו להיות מודעים לדברים קטנים שפעם לא חשבנו עליהם. לחיצות ידיים הפכו לגורם סיכון. ואם מישהו עושה אפצ'י קטן הוא עלול להכניס את כולנו לבידוד (או חמור מכך).

אבל אפיק ההדבקה מספר אחד של הקורונה הוא האוויר ופתאום התחלנו לחשוב על האוויר שאנחנו נושמים. הוא שם כל הזמן, הוא בלתי נראה אבל עכשיו ברור שהאוויר שלנו יכול להיות מסוכן או בטוח.

למען האמת זה לא דבר חדש. לפני תחילת השימוש בנפט, בני אדם הבעירו עצים כדי להתחמם ולבשל. העצים האלו יצרו זיהום אוויר משמעותי. לפני כמאתיים שנים עם תחילת המהפכה התעשייתית, זיהום האוויר בערים גדל משמעותית. אלו הזרעים של הרגולציה על אוויר נקי, שהתבססה בעולם בעיקר בשנות ה-70 (בישראל בשנות ה-90).

אבל הרגולציה על איכות האוויר תמיד התייחסה לאוויר הפתוח, בחוץ, ולזיהום אוויר מכימיקלים כתוצאה מפעילות תעשייתית. אני מדבר על משהו שונה – איכות האוויר בתוך מבנים, כשהזיהום הוא ביולוגי (וירוסים וחיידקים).

הרעיון הזה לא אמור להפתיע אף אחד. לפי ה-EPA אמריקאים נמצאים בתוך מבנים כ-90% מהזמן. אני מניח שהנתון הזה נכון גם לגבי רוב הישראלים. תחשבו על זה – אתם ישנים בבית, מעבירים את רוב שעות הפנאי שלכם בבית או במקום אחר (מסעדה למשל), לימודים ועבודה הם גם בעיקר בתוך מבנים. למעשה, אנחנו כל הזמן בתוך מבנים חוץ ממעברים קצרים ממבנה למבנה.

למה צריך לדאוג לאיכות האוויר בתוך מבנים?

מגיפת הקורונה והוריאנטים שלה הם דרך מצויינת להסביר את הצורך. כל עוד לא כולנו נתחסן וכל עוד ימשיכו להתפתח וריאנטים חדשים – אנשים ימשיכו להידבק. ואנחנו נדבקים בעיקר בחללים סגורים.

למה דווקא בחללים סגורים? כי אנחנו נושמים את אותו אוויר. אין אוורור מספיק טוב. וגם אם יש מזגן – מזגנים לא תמיד מזרימים אוויר חדש. ומה אם יש ריקבון או זיהום בתוך המזגן? לא נעים.

כשהתחלתי לחקור גיליתי שיש לא מעט עיסוק באיכות האוויר בתוך מבנים, תראו למשל מה פרסם ה-EPA ומה ה-WHO כתב על זה.

בשנה האחרונה יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שוירוס הקורונה נישא ומדביק בעיקר דרך האוויר ושהוא מצטיין בחללים סגורים. אבל התמקדנו בעיקר במסכות. הקדשנו את שנת 2020 לעיסוק בשאלות כמו – "איזו סוג של מסיכות לקנות?" ו"למה מחייבים אותנו להסתובב בחוץ עם מסיכות?".

אבל אם אנחנו שוהים בתוך חדרים סגורים רוב שעות היום ואנחנו נושמים את אותו אוויר בלי טיהור (או לפחות איוורור רציני), אנחנו נושמים אוויר עם וירוסים. במקרה כזה המסיכה מספקת הגנה מוגבלת. במילים אחרות – אנחנו בונים על אמצעי הגנה שלא ממש מספק לנו הגנה.

אם תחשבו על זה , מסיכה היא אמצעי די פרימיטיבי. היא לא באמת מטפלת בסיכון (לא מנקה את האוויר או משמידה את הוירוס). היא רק מנסה לחצוץ פסיבית בלי שום השפעה על הוירוס.

אז מה אפשר לעשות? 

בטווח הקצר צריך להקפיד על חובת עטיית מסיכות בחללים סגורים. עוד משהו שצריך לחשוב עליו זה חובה לאוורר מקומות בהם אנשים אוכלים – כי כשאוכלים ומדברים, יש סיכון מוגבר להדבקה (ואנחנו אוכלים בלי מסיכות).

במקביל צריך לבטל פרקטיקות שלא עובדות (גם בגלל הנטל על הציבור וגם כי הוראות מיותרות שוחקות את האמון של הציבור ומפחיתות את הציות לאורך זמן).
כך למשל, מחקרים מצאו שמחיצות פלסטיק לא מפחיתות הדבקה דרך האוויר, אז אפשר לוותר עליהן. ואנחנו כבר לא עוסקים בהדבקה דרך משטחים (כי גם זה התברר כסיכון שולי), אז חשוב לתקשר לציבור שאין בזה סיכון משמעותי.

בטווח הארוך, כדאי לשקול רגולציה על איכות האוויר בחללים סגורים. רגולציה כזו יכולה לכלול ניטור של פתוגנים, סטנדרטים להחלפת אוויר (שחייבים להיות מבוססים על ניהול סיכונים) ואמצעים לטיהור האוויר.

מאמר שפורסם לפני חצי שנה בכתב העת Science השווה בין הסיכון לזיהומי מזון ומים, לבין הסיכון להדבקה דרך האוויר. במאה השנים האחרונות קבענו רגולציות כדי לצמצם את הסיכון מפני זיהומים שעוברים דרך מים ומזון. אבל האוויר נשאר לא מטופל. לכן המחברים של המאמר קוראים לקבוע סטנדרטים לאיכות אוויר.

הצורך וההזדמנות

אם השתכנענו שיש היגיון בסטנדרטים לאיכות האוויר בתוך מבנים – כדאי לנו לנצל את ההזדמנות.

בתחילת משבר הקורונה כולנו התקשינו לתפוס את הרעיון שיש סיכון בהדבקה מהאוויר (דווקא הדבקה במגע הייתה ברורה לנו יותר, רק שלמרבה האירוניה זה סיכון פחות משמעותי). אבל עכשיו הסיכון הזה הרבה יותר מובן לכולנו.
ומצד שני, מפלס החרדה ירד ואנחנו לא מגיבים כרגע בהיסטריה. זה תזמון מצויין לטפל בנושא.

ולכן יש לנו הזדמנות לקבוע רגולציה הגיונית על האוויר בתוך מבנים. רגולציה חכמה ואיכותית, שתצמצם סיכונים באופן מדיד וממוקד תוצאות; שתהיה מבוססת על מחקרים ונתונים; שתאפשר גמישות ושתעמוד במבחן עלות תועלת.