נניח שהחלטתם לחגוג ולשתות שמפניה. האם באמת שתיתם שמפניה או שהסתפקתם בסתם יין מבעבע?
אנחנו נוהגים לומר "שמפניה" כצורת דיבור, אבל היזהרו – הרגולציה קובעת באופן מדוייק מה נחשב שמפניה ומה לא.
ההגנה על המותג "שמפנייה"
החוק באיחוד האירופי מגן על השימוש בכינוי "שמפניה", כך שמותר להשתמש בשם הזה רק ביחס ליין נתזים שיוצר במקום ספציפי (חבל שמפיין בצרפת) ועבר תהליכים מוגדרים ומחייבים (כמו סחיטה מיד לאחר הבציר, הסחיטה חייבת להיות עדינה ובלחץ מבוקר, השארת קליפות הענבים לפרק זמן מוגדר).
זה ממש לא פשוט לעמוד בדרישות האלו.
אפשר להחיל את ההגנה הזו על מוצרים שמיוצרים מהטבע כמו תוצרת חקלאית יינות ומזון.
למשל, ניתנה הגנה כזו לשמן זית יווני, לתערבות עשבי תיבול מפרובאנס (צרפת), לגבינת גאודה הולנדית וכמובן לגבינת הפמז'ן (הרחבתי על הרגולציה שלה בפוסט קודם).
ברגע שאתם מקבלים את ההכרה של הרגולציה הזו, אתם מוגנים.
מה משמעות ההגנה? חקיינים לא יכולים לקרוא למוצר שלהם בשם המוגן. למשל, יצרני יין בישראל לא יכולים לקרוא לו "שמפנייה".
בעצם, קיבלתם בלעדיות על השם.
לפי האיחוד האירופי, זו רגולציה שמיועדת למנוע הטעיה של הצרכן ולמנוע מה שהדין הישראלי מכנה "גניבת עין".
זאת אומרת, שבניגוד לרגולציה בריאותית שמגבילה יצרן במוצרים שהוא יכול לייצר, כאן המגבלה היא לא על המוצר אלא על השם שלו. תייצרו איזה יין שאתם רוצים, אבל אסור לכם לקרוא לו "שמפניה". אפשר לומר שזו רגולציה על חופש הביטוי ולא על חופש העיסוק.
אגב, לצד כל הדיון על השמפניה, כדאי לדעת שהרגולציה מגינה על משקה דומה, שמבחינה רגולטורית הוא שונה בתכלית – פרוסקו (Prosecco). ואת כל הדיון הרגולטורי אפשר לקיים גם ביחס אליו.
שני סוגים של הגנות
יש שני סוגים של הגנות כמו שהשמפניה קיבלה. הראשונה נקראת PDO (השם המלא: Protected Designation of Origin), השניה נקראת PGI (שזה קיצור של Protected Geographical Indications). שתי הרגולציות מיועדות להגן על השיוך הגיאוגרפי של המוצר, אבל ה-PDO יותר מחמירה ולכן יותר קשה לקבל אותה.
תקבלו הגנת PDO אם כל שלבי הייצור, העיבוד וההכנה של המוצר בוצעו באזור הגיאוגרפי שמוגדר עבור אותו מוצר (למשל, חבל שמפיין בצרפת).
לעומת זאת, בשביל לקבל הגנת PGI מספיק שרק אחד משלבי הייצור, העיבוד או ההכנה התבצע באזור הגיאוגרפי המוגדר.
שלוש תובנות למתקדמים
ונסיים עם שלוש תובנות מעניינות על הרגולציה של ההגנה על שמות וסימון גיאוגרפי.
1. הגינות או הגנה על החזקים?
מאמר שפורסם לפני שנתיים על הנושא מצא שרוב המוצרים שזכו להגנות בשל אזור ייצור עם תנאי ייצור עדיפים הם מצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל. נשמע שהממצאים הם שהרגולציה הזו משרתת בעיקר מועדון סגור של מספר מדינות. האם זה מקרי שצרפת איטליה וספרד הן ארבע מתוך חמש המדינות החזקות באיחוד האירופי?
2. האם הסימון הגיאוגרפי בכלל עוזר?
עד עכשיו הנחנו שכל הרגולציה הזו באמת מסייעת לצרכנים לזהות מוצרים איכותיים ולכן היצרנים מרוויחים מהסימון הייחודי. זה שווה בדיקה.
יצרני יין נוטים להשתמש בסוג שלישי של סימון שמוגן רגולטורית: DO (או בשמו המלא: Denominations of Origin). מצאתי מחקר שבחן האם שיטת ה-DO מספקת סימון מספיק ברור ואמין לצרכנים. הם לקחו את יינות מחבל בורדו כמקרה בוחן ומצאו שהצרכנים לא מצליחים לשייך את האיכות של היין לאיכות שה-DO אמור לשקף. כנראה שזה בגלל שיש יותר מידי סימוני והגנות DO והמערכת הזו מסובכת מידי בשביל שצרכנים יצליחו להתמצא ולהבין אותה. בחבל בורדו לבדו יש 57 סימוני DO שונים.
3. חשיבות הסימון
גם בבריטניה יש סוגי מזון ותוצרת חקלאית שנהנים מהגנה רגולטורית כזו, כמו גבינת סטילטון (Stilton) וכמובן הוויסקי הסקוטי (שהקדשתי לו פוסט נפרד – מומלץ).
כשההחלטה על הברקזיט התקבלה, התחלתי לחשוב מה יהיו ההשפעות הרגולטורית של הניתוק בין בריטניה לאיחוד האירופי. חוץ ממכסים ורגולציית יבוא-יצוא, שמתי עין על רגולציה של סימון גיאוגרפי, כי זו רגולציה שנאכפת במיוחד ברמת האיחוד האירופי.
ועכשיו נראה שבעקבות העזיבה של בריטניה את האיחוד האירופי, אותם מוצרי מזון לא יקבלו הגנה. לפעמים ההגנה הזו קריטית, כי אם אין כללים ברורים לייצור מוצר (כתנאי לקרוא לו בשם המוגן) – ייתכן שכל יצרן ייצר אותו אחרת ויהיו גם הרבה חקיינים בשוק. יתכן שאותם מוצרים פשוט יעלמו.
פחות סביר שזה יקרה לוויסקי הסקוטי, הוא מותג חזק עם מנגנוני הגנה רגולטוריים משלו. אבל גבינות בריטיות מובחנות עלולות להיעלם – כי המעמד שלהן פחות מבוצר והמאפיינים שלהן פחות מוגדרים. מצאתי מאמר שמציג כמה הצעות שממשלת בריטניה יכולה לבצע כדי לשמר את ההגנה הגיאוגרפית על מוצרי המזון שלה.
כמו שאתם רואים, הרגולציה על כינויים של מוצרי מזון היא הרבה יותר מ"רק" הגנה על שם. יש בעסק הזה הרבה כסף, הרבה יוקרה והרבה משחקי כוח.