התפקיד המשתנה של הרגולציה במפת הסיכונים: דוח הפורום הכלכלי העולמי

האמירה שרגולציה היא סיכון עסקי לא חדשה במיוחד. מנהלים יודעים כבר שנים ששינוי רגולטורי יכול לייקר פעילות, לעכב מוצר או להפוך מודל עסקי ללא כדאי.

מה שמעניין בדוח החדש של ה-World Economic Forum על תחזית סיכונים עד שנת 2035 הוא חמש נקודות שעולות ממנו. הדוח מבוסס על ראיונות עומק וסקרים עם מנהלים מחברות רבות ממדינות שונות בעולם.

כדי שלא תצטרכו לקרוא את כל הדוח, וההתייחסויות לנושאים כמו פיתוח עסקי, ניהול עובדים, אקלים ושרשראות אספקה – תימצתתי עבורכם את התובנות עבור הנושא החשוב והמעניין ביותר בעולם (יש שיאמרו – היחיד). אז בואו נדבר רגולציה.

הנקודה הראשונה היא הקצב.

הדוח מצביע על מספר סיכונים מרכזיים – באופן גלובלי עבור חברות ועסקים. אחד מהם הוא regulatory changes. הסיכון הזה מוצג באותה קבוצה עם מלחמות ומשברים גיאופוליטיים, מתקפות סייבר ושיבושים טכנולוגיים. הדוח מדגיש שאלו סיכונים שיכולים להתממש באופן מפתיע בתוך שעות עד ימים. זו תמונה אחרת מהדימוי הרגיל של רגולציה כתהליך איטי של טיוטה, שימוע, הליכי חקיקה ותקופת מעבר. רגולציה נתפסת כאירוע מהיר, חד ומפתיע.

הדוח משקף תפיסה של מנהלים ששינוי רגולציה הוא אירוע מהיר ולכן הוא דורש יכולת תגובה מהירה מאוד, כמעט כמו אירוע סייבר.

אני משער שזה בגלל שימוש בנהלים, או בגלל הפעלת שיקול דעת עצמי של דרג השטח. זו סוגיה בפניה עצמה – אם אפשר לעקוף את הליכי החקיקה המסודרים ולשנות רגולציה בתוך שעות או ימים, כמו שהמפקוחים מרגישים.

הנקודה השנייה היא חוסר הסנכרון בין מדינות.

הדוח מדבר במפורש על בעיה של regulatory divergence. חברות בינלאומיות לא מתמודדות עם "הרגולציה" כדבר אחד, אלא עם אוסף של משטרים שונים, שלפעמים עובדים אחרת וגם משתנים בכיוונים שונים. ככל שהעימות הגיאו-כלכלי גדל, הפערים האלה הופכים בעצמם לסיכון שצריך לנהל. לפני כמה חודשים סיפרתי איך סינגפור ממנפת את האתגר הזה לטובתה.

זה חשוב גם למדיניות רגולציה. לפעמים השאלה איננה אם הדרישה במדינה שלנו טובה או רעה בפני עצמה. הבעיה נוצרת מהפער בינה לבין דרישות במקומות אחרים. עבור חברה שפועלת בכמה שווקים, חוסר התאמה כזה מתורגם ישירות לעלויות, מורכבות וסיכון. לפעמים תאימות בין לאומית צריכה להיות מטרה מרכזית.

הנקודה השלישית נוגעת לעיסוק בציות לרגולציה (compliance).

הדוח מזהיר מפני "Excessive focus on compliance over resilience". כלומר, מנהלים שמתמקדים יותר מידי בציות להוראות ולא במהות של צמצום סיכונים או ניהול התחום שלהם. ציות לרגולציה הוא לא דבר רע. הבעיה היא כשהציות הטכני מחליף ניהול, שיקול דעת וראייה רחבה יותר.

ארגון יכול לעמוד בכל הדרישות ועדיין לא להבין את הסיכונים שלו או ליצור סיכונים לאחרים. אפשר לסמן V על כל סעיף בטופס ונוהל, ובאותו זמן לפספס שינוי מהותי בשוק או תרחיש משמעותי.

זו אמירה ניהולית חשובה: רגולציה מגדירה רצפה, לא תקרה. ולכן היא לא תחליף לשיקול דעת, לאחריות או בקיצור – לניהול.

הנקודה הרביעית מבקשת לייצר תפקיד חדש לרגולטורים.

כאן מגיעה ההמלצה הכי מעניינת בדוח: לערב רגולטורים מוקדם בתהליכי פיתוח וחדשנות. כן, ההמלצה היא שחברות פרטיות יכניסו לחדר ויערבו רגולטורים בשלבים מוקדמים של מו"פ.

לא לחכות עד שהמוצר גמור ואז להגיע עם השאלה "האם זה מותר?" או "איך עלינו לפעול?". הדוח מציע לדבר עם הרגולטור כשהמוצר, השירות או המודל העסקי עדיין מתגבשים. אחד המרואיינים אפילו מדבר על co-create ו-co-curate עם הרגולטור. להפוך אותו למעין design partner (זו פרשנות שלי).

יש כאן הקבלה מעניינת למדיניות רגולציה. כבר שנים אומרים לרגולטורים ולקובעי מדיניות ששיתוף ציבור אמיתי קורה שלב מוקדם, בזמן שלומדים את השוק, מגדירים את הבעיה ובוחנים חלופות. אם פונים לציבור רק אחרי שכבר יש נוסח כמעט סופי, חלק גדול מהלמידה כבר אבוד וזה לא באמת שיתוף ציבור.

הדוח אומר דבר דומה רק מהצד השני: גם מנהלים לא צריכים לחכות לסוף, ולשתף את הרגולטור מוקדם.

אבל זו המלצה הרבה פחות פשוטה ממה שהיא נשמעת. לא ברור שכל רגולטור בכלל רוצה למלא תפקיד כזה. רגולטורים רבים רגילים להיות תגובתיים: לבחון בקשות, לפקח על פעילות קיימת או לאכוף. פחות טבעי עבורם להיכנס לשיחה מוקדמת עם חברה על מוצר שעדיין לא קיים ולייעץ לה כשהיא מפתחת אותו.

יש גם סיבות טובות לזהירות של רגולטורים: חשש מיצירת מחויבות מוקדמת או כבילת שיקול הדעת, ממראית עין של העדפה של שחקן מסוים, או מטשטוש הגבול בין ייעוץ לפיקוח.

לכן אם באמת רוצים שיח כזה, לא מספיק לשנות את ההתנהגות של החברות. צריך גם אבולוציה בתפיסת התפקיד של הרגולטור: להיות נגיש לשיחה מוקדמת, בלי להפוך ליועץ של החברה; לתת כיוון בלי לתת אישור מראש; ולהבין איך נראית חדשנות כשהיא עדיין בשלבי התהוות.

זה מאוד לא טריוויאלי ואני לא בטוח שמחברי הדוח מבינים כמה ההמלצה שלהם מאתגרת עבור הרגולטורים עצמם (בנוסף לאתגרים עבור החברות).

הנקודה החמישית היא על מידע ו-AI.

הדוח חוזר שוב ושוב לשאלת המידע. הוא מתאר שימוש הולך וגובר ב-AI כדי לרכז דרישות רגולטוריות, מדיניות פנימית ובקרות במקום אחד. חברות עושות (ויעשו יותר בעתיד) סריקה ומיפוי של הרגולציה הקיימת (regulatory scanning) באופן רציף. המטרה היא לזהות שינויים, לחבר מידע ולהפחית כפילויות.

גם כאן יש מסר לרגולטורים: החברות מושפעות מהרגולציה והן משקיעות הרבה משאבים כדי לדעת מה הכללים (וזה תמיד היה אתגר). אם חברות מנהלות את הסיכונים שלהן בהתבסס על מערכות שקוראות ומנתחות רגולציה באופן שוטף, אז איכות המידע הרגולטורי הופכת עוד יותר לעניין מהותי. אם הנוהל לא מפורסם באינטרנט, אם הלינק שבור או העדכונים לא תדירים – זה יוצר בעיה אמיתית.

דרישות שמפוזרות בין נהלים, חוזרים, אתרים ומכתבים; פרסום גרסאות ישנות או היעדר פרסום הן כבר לא רק קושי בנגישות. הן יוצרות בעיה ניהולית, גם כשהמפוקחים משקיעים המון באיתור וניתוח הדרישות.

לכן מאגרי רגולציה, הקפדה על פרסום גרסאות עדכניות, מידע מובנה ובר חיפוש, ניסוח ברור, והנגשה טובה הם לא רק "שירות טוב לציבור". הם חלק מהתשתית שמאפשרת לארגונים להבין את הרגולציה, לציית לה, ולנהל סיכונים בצורה טובה יותר.


אולי המסקנה החשובה מהדוח הזה היא שרגולציה טובה לא נמדדת רק באיכות הדרישות שהיא קובעת, אלא גם באופן שבו היא משתלבת בעולם העסקי האמיתי שבו ארגונים צריכים לקבל החלטות מהר, לפעול בכמה שווקים ולהתמודד עם אי ודאות.

זה מחייב רגולטורים לחשוב מעבר לנוסח הדרישה או לדיוק המקצועי; ולהשקיע משאבים ביציבות, תיאום, נגישות למידע ושיח מוקדם עם מי שצריך לפעול לפיה.

כתיבת תגובה